כמעט 10 שנים עברו מאז נפטרה סבתא אלה בגיל 86 והזמן לא הצליח לטשטש את הזיכרונות שמתחדדים ומתעצמים ביום הזיכרון לשואה. כמדי שנה אני נוהגת לכתוב עליה באתר זה במעין ניסיון להנציח אותה ולהעלות כל פעם על נס את כוח הרצון העצום וייצר החיים שעזרו לה לשרוד במחנות הריכוז, שם עברו עליה ארבע שנות תופת. כבר סיפרתי בעבר איך סבתי איבדה את ילדה בן השנתיים מבעלה הראשון, במחנה הריכוז שבו הוא נלקח למשרפות ביחד עם סבתו, אימא של סבתא, שמרצונה הצטרפה לילד ודרשה מבתה להישאר בחיים ולהקים משפחה חדשה.
הפחד מאובדן נוסף תמיד היה טבוע בסבתא והשליך על דאגתה המתמדת לשלום ילדיה ונכדיה אפילו בישראל, הארץ אליה הגיע באנייה רעועה אחרי המלחמה, בתקווה שכאן תמצא סוף סוף מחסה ובטחון. אני זוכרת שכאשר אמי עבדה, סבתא הייתה באה לעזור, כאשר אחותי ואני היינו חוזרות מבית הספר בשעות הצהריים. הייתי ילדה גדולה בכיתה ז' בבית ספר "גורדון" בגבעתיים וכבר נהגתי לחזור לבד הביתה, אך הייתי רואה את סבתא עומדת ומחכה לי בשער בית הספר עם תום הלימודים כדי שלא אחזור הביתה לבד. כילדה, התביישתי מהחברות שהיא באה לקחת אותי ואף אמרתי לה שזה מביך אותי. היא הבטיחה שהיא לא תגיע יותר לבית הספר.
זה היה חזק ממנה.
אמנם היא כבר לא חיכתה ליד שער בית הספר בתום יום הלימודים, אך עם צאתי מבית הספר הבחנתי בה עומדת כאילו מסתתרת וצופה בי מרחוק. כשראתה אותי, הסתובבה והלכה לכיוון הבית. כל כך ריחמתי עליה אז ועל חוסר היכולת שלה להתמודד עם חרדות העבר והאובדן, שהחלטתי לא לדבר על זה יותר ולהעמיד פנים שלא ראיתי אותה.
הייתי ילדה גבוהה וצנומה ולא אכלנית גדולה. סבתא הייתה גוערת בי כשהייתי יושבת ובוהה בארוחת הצהרים שהיא הכינה לי. "אולי תגמרי כבר מהצלחת? את יודעת מיקי, אם היו נותנים לי במחנות, רק כפית אחת של פירה תפוח אדמה כל יום, הייתי הכי מאושרת בעולם". אחותי ואני היינו צוחקות על תסביך ה"לגמור מהצלחת", שכנראה נבע מארבע שנות רעב במחנות ואפילו בא אצלה לידי ביטוי כשהייתה בודקת אם "ליידי", כלבת הגולדן רטריבר שלנו, גמרה את כל שאריות הבשר שהיא שמה לה בקערה, כי אוכל לא זורקים. "לפחות מליידי, יש לי נחת" הייתה מתלוצצת.
שימלה, שתי תמונות, ושמחת חיים שלא פסקה
כשהתבגרתי, לא פעם הייתי תוהה איך האישה הזאת הצליחה לשקם את חייה אחרי שאיבדה את בנה הקטן ושאר בני משפחתה והקימה בית בארץ שאליה הגיעה חסרת כול, עם שמלה אחת לגופה, נעליים ישנות ודהויות ושתי תמונות של הוריה ואחיה הקטן, שבן דוד רחוק נתן לה מיד אחרי שהסתיימה המלחמה.
אני זוכרת שהייתה לי חברה שסיפרה שגם סבתה הייתה ניצולת שואה וסבלה מדיכאון כה עמוק שהיא שכבה כל היום במיטה ולא יצאה ממנה.
אצל סבתי, ניצוץ החיים לא כבה והיא ידעה ליהנות מהם ולשים בצד את הכאב. הערצתי אותה על היכולת להתנתק ולמצוא שמחה בחיק המשפחה והחברים. היא נהגה לצאת לבלות עם חברותיה מפולין שהיו איתה יחד במחנות, לשבת איתן בבית קפה ברח' דיזנגוף, להעלות זיכרונות ואפילו להצליח לדלות מתוך אותה תקופת עגומה, כמה רגעים קומיים ואבסורדים ולצחוק עליהם. אמי סיפרה לי שהיא פעם אמרה לה: "כאשר הגעתי למחנה הריכוז, מיד עשו לי קרחת. את מתארת לעצמך איך נראיתי כשהאוזניים הגדולות שלי בלטו פתאום?"
סבתא הייתה אישה נאה ואלגנטית בצעירותה וסבלותיה בזמן המלחמה לא הכהו לרגע את חוש הגנדרנות והטיפוח העצמי שתמיד היו חלק בלתי נפרד ממנה, גם בימים שבריאותה הייתה רופפת. אמי אף סיפרה לי שהיא הייתה נוהגת לבקר כל יום בשוק "בצלאל" בת"א כי לשם הגיעו עודפי מעצבים במחירי מציאה, והייתה חוזרת עם חולצה, מגף אופנתי ואפילו כד מקריסטל לקישוט הסלון שמצאה בחנות סמוכה.
כל קנייה מוצלחת הייתה משמחת אותה כאילו עשתה את עסקת חייה. הרבה עצב היו מנת חלקה במשך כל חייה, אך היו גם לא מעט רגעים של נחת, שמחה ואופטימיות. בעצם היא ניצחה פעמיים. היא ניצחה את המוות שארב לה בכל אותה תקופה אפלה, ואחרי אותה תקופה, היא ניצחה את החיים בצל הזיכרונות על המוות, ומצאה בתוכה את הכוחות לחגוג אותם, למרות שלרגע היא לא הפסיקה להתאבל על האובדן של כל היקר לה.