מחר נפתור את זה. היום כבר מאוחר ורק בא לי להרים את הרגליים, לשבת מול הטלוויזיה, אפילו במצב כבוי, ולבהות. לדחות את הכל לטובת רעש לבן באוזניים ובנשמה.

יש עוד זמן. יש לי זמן.

יש זמן לתקן מערכות יחסים שהשתבשו בגלל שטויות וזמן להתחיל עם הבחורה ההיא שרצית לדבר איתה כבר חצי שנה אבל לא מצאת את האומץ. מה הלחץ? אף אחד לא הולך לשום מקום.

יש עוד זמן לשחק עם הילדים, אנחנו לא חייבים כרגע להרים את העיניים מהטלפון הנייד, הם ירצו לשחק איתנו גם בעוד חצי שעה. אפילו בזמן כתיבת שורות אלה הקטנה קוראת לי שאבוא לכסות אותה ואני מנפנפת אותה ב״עוד כמה רגעים, מתוקה״, כאילו היא תישאר ערה בשבילי. יש זמן עד המבחן, אפשר לסחוב עוד ערב בלי לימודים, עוד שבת, עוד שבוע. בסוף הרי לא תהיה ברירה. משהו, כוח עליון, יכפה עלי לשבת ולקרוא.

מחר דיאטה, מחר אני אצא לרוץ, מחר אירשם לקורס לימוד חתירה - זה כבר מביך, אני בת 33 ויודעת לשחות רק חזה. מחר אני אלך סוף־סוף לפתח את התמונות, מחר אסדר אותן באלבום. מחר אני אחליף ארונות חורף וקיץ, מחר אתקשר לחברה האהובה שלא דיברתי איתה כבר שנה וחצי, מחר אברר פרטים לגבי קורס ערבית, מחר אתקן את השלט של החניה. יש לי זמן.

יש לי עוד זמן לדבר עם סבתא.

אף פעם לא הצלחתי לדבר איתה על השואה. גם כשכבר התחילה שיחה בנושא ראו עליה שהיא נורא מתרגשת, מתרגשת עד כדי קוצר נשימה, עד כדי כאב פיזי, עד כדי בחילה. סבתא שלי היא לא מהסוג שפותח את הלב על התקופה ההיא, היא מהסוג שרומז במזווה מלא בקופסאות שימורים, ב–25 ק״ג אורז, במבטים מרוחקים אקראיים באמצע השיחה, בחרדות. כשהיא נזכרת, והסביבה נראית קצת מתעניינת, היא מסתפקת במשפט: ״אני לא מאחלת לשונאים שלי את מה שעברנו שם״.

בת 90 וקצת. אף אחד, כולל היא עצמה, לא לגמרי סגור על הגיל המדויק בגלל השקרים במלחמה והביורוקרטיה בעלייה. מה זה כבר משנה? לפי איך שהיא נותנת לי בראש בכל פעם שהיא רואה אותי, על הילדים שמתרוצצים יחפים בחורף ועל הג׳ינס שלי עם הקרעים, לא מופרך להעריך שהיא תקבור את כולנו. מצד שני, חשבתי אותו הדבר על שני הסבים שלי, ואני בטוחה שזו גם הייתה ההערכה על הסבתא שלא זכיתי להכיר.

רק אחד מהם דיבר על מה שעבר שם, וגם זה כבר היה בשלב שבו היו יותר חורים מסיפור. בכל שנה מחדש דיברנו על זה שחייבים להביא את החבר׳ה מהפרויקט של ספילברג שיתעדו אותם. נכון, יהיה להם קשה, אבל הסיפור יסופר ותישאר עדות. אנחנו נדע מאיפה באנו ומה צריכים היו אבותינו לעבור כדי להביא אותנו לעולם, ואחרים לא יוכלו לדבר על ״מרכזי שואה״ בלי שיתנפלו עליהם העולם ואחותו.

הזמן עובר ואנחנו לא מדברות. אני לא יודעת אפילו איזו שאלה לשאול כדי להתחיל שיחה משונה כזאת. אני לא יודעת איך להסביר את העובדה שלא שאלתי עד עכשיו. איפה בכלל סיפור כזה מתחיל? איך אפשר לבנות על הלב המקרטע שלה שיחזיק מעמד בזמן שהיא מספרת לי שראתה את אחיה נרצח מול עיניה? איך אפשר לבנות על הלב שלי שיחזיק מעמד?

אבל יש עוד זמן. כשהיא תרצה ותרגיש מספיק בטוחה ומספיק חזקה היא כבר תספר, לא? אז מה אם זה לא קרה עד עכשיו? רק צריך עוד קצת זמן.

זמן לא מרפא פצעים. זמן בונה רקמה צלקתית. לפעמים, כשעושים את הפעולות המתאימות, הצלקת היא מזערית, אסתטית, אפשר לחיות איתה. פעמים אחרות זה סרט שאי אפשר לצאת ממנו - זיהומים וקטסטרופות. אין לי אפילו דרך להתחיל להעריך מה גודל הצלקת של סבתא שלי.

שני סיפורי סבים וסיפור סבתא פספסתי. לא היה לי מספיק זמן ושכל להבין שיש דברים שאסור להתבייש לשאול. גם עכשיו אין לי זמן. זאת אומרת, לפי כל שירי יום ההולדת יש לי עוד 30 שנה בכיף, אבל יכול להיות שאמות מחר בכביש. ובמקום ללכת אליה כרגע ולדבר אני מספרת לעצמי שאני צריכה לקחת את הילדים לחוגים ושיש לי מבחנים ביולי ושבטח היא ישנה עכשיו את שנת הצהריים שלה ושגם ככה זו תקופה קשה בשנה. אומרים שבשביל ניצולים כל יום הוא יום השואה, אז בשביל מה היא צריכה אותי עכשיו על הראש שלה, מבקשת לחדד לה זיכרונות שאולי היא בכלל רוצה להדחיק? מי אני בכלל?

בכל יום השואה אותו סיפור של רגשי אשמה והחלטה שכשהיום הזה יעבור והיא קצת תירגע מההצפה הזו, אני אגש ואבקש לשמוע ממנה את מה שקרה. יש בי דברים שבוערים מבפנים ואני יודעת שהיא תוכל להסביר לי אותם, אבל אין לי אומץ.

חייבת לאזור אומץ לפני שנגמר לי הזמן.