הסוציולוג הצרפתי מוריס האלבווקס היה הראשון שטבע בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 את המונח "זיכרון קולקטיבי", שמשמעו זיכרון משותף לכלל החברה, שכולל בתוכו אירועי עבר שלא נחוו באופן ישיר, אלא הועברו בידי אחרים. זיכרון קולקטיבי הוא אחד המנגנונים המשמעותיים ביצירת מיתוס מכונן, והוא פרי פעילותן של אליטות פוליטיות ואינטלקטואליות. לפיכך, לקבוצות כוח בחברה יש תפקיד מרכזי בעיצוב סיפור העבר הרשמי ובקביעת הדיון בהווה הרשמי.



השואה היא אחד הזיכרונות הקולקטיביים המשותפים שלנו כעם. בתוכו שזורים סיפורי אימים, שמגדירים מחדש את גבולות האכזריות שבני אנוש יכולים להידרדר אליהם, אבל גם לא מעט סיפורי גבורה מסמרי שיער של יהודים אמיצים שסירבו לעמוד מנגד. אחד מהם הוא הסיפור המופלא של מרד גטו ורשה, ואם נדייק, הסיפור המופלא שלא סופר לרוב מי שגדל בארץ על מרד גטו ורשה. 



במרד גטו ורשה נלחמו שני ארגונים. ארגון יהודי לוחם (אי"ל) בפיקודו של מרדכי אנילביץ', שעליו כולנו למדנו במערכת החינוך והורכב מארגוני השמאל הציוני, ולצדו, אך לא איתו, לחם ארגון נוסף, הארגון הצבאי-יהודי (אצ"י), ובראשו אנשי בית"ר, חניכיו של זאב ז'בוטינסקי, ובהם גם אנשי אצ"ל. על אף סכנת החיים המיידית והאויב המשותף, שלא הבחין בין אידיאולוגיות בבואו לטבוח ביהודים, לא הצליחו יהודי ורשה להתעלות מעל למחלוקות האידיאולוגיות ביניהם ולגבש גוף אחד ומלוכד למלחמה בנאצים. ארגוני השמאל סירבו לשתף בלחימה את אנשי ז'בוטינסקי ובית"ר, שנתפסו בעיניהם כ"פאשיסטים שרצחו את ארלוזורוב".

בעקבות הפילוג, החליטו האחרונים להקים את הארגון הצבאי היהודי (אצ"י), בפיקודו של פאוול פרנקל, ונערכו למרד שפרץ בערב פסח 1943. בשלב ההיערכות למרד החלו שני הגופים לדבר על איחוד כוחות. את השיחות הובילו שני המנהיגים אנילביץ' ופרנקל, אך, לצערנו, הם לא הצליחו להגיע להסדר. אנשי אנילביץ' לא הסכימו לקבל מצב שבו פרנקל יתפקד כמפקד הלחימה, אף שהיה המוכשר ביותר לכך, מה גם שלאנילביץ' ולפרנקל היו תוכניות שונות למלחמה בגרמנים. 
לימים, בהגיעם לארץ, הושתק הסיפור על גבורתם של לוחמי אצ"י, אנשי בית"ר, ואילו סיפורם של אנשי אנילביץ' הפך לסיפור המכונן.
לוחמי מרד גטו ורשה מובלים בשיירהלוחמי מרד גטו ורשה מובלים בשיירה



נוכח המגמתיות שבהשתקת הסיפור המלא של הלחימה בגטו, המקור היחיד שנותר מהימן ומקיף כדי ללמוד על פרטי הקרבות היה התיעוד הגרמני. הגנרל יורגן שטרופ, מפקד הכוחות, הוציא דוחות יומיים, ומהם מתברר כי גם הוא תפס את לוחמי אצ"י כהתנגדות משמעותית יותר. לימים כתב על כך פרופ' משה ארנס: "זהו העיקרון ששלט בארץ כאשר השמאל היה בשלטון. עשו מניפולציה של ההיסטוריה. במקרה זה העלימו את מעשיו של פאוול פרנקל על אף חשיבותם". גם חוקר השואה תא"ל (במיל') אמיר השכל טוען ש"ההתעלמות מחלקם של אנשי בית"ר וחברי התנועה הרביזיוניסטית נעשתה ביד מכוון".


74 שנים אחרי פרוץ מרד גטו ורשה, הקרבות על עיצוב ההיסטוריה לא נראים כל כך מרוחקים. ההיסטוריה היהודית מלמדת אותנו פעם אחר פעם ששנאת חינם, פירוד ומחלוקות בעם היהודי הובילו תמיד לחורבן, לגלות ולהשמדה. גם היום אנו מאוימים בסכנה קיומית, אשר מחייבת אותנו להתכנס סביב רעיון משותף מעל לכל המחלוקות, על אף הקושי שבכך.

עתיד מדינת ישראל וגורלו של העם היהודי היו תלויים בעבר, ועדיין תלויים בהווה, בעוצמת האחדות שלנו. בכוחה לסלק איומים שעומדים בדרכנו ולסלול לנו את הדרך לחיים טובים. ביום השואה 2017 נכבד את זכרם של כל הלוחמים בני כל המחנות ובעלי ההשקפות השונות, אלה שבמותם ציוו לנו את הצורך להתאחד. 
 
הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת