1. בשכונה התל־אביבית שבה גדלתי התגורר רב בשם ברמן. מדי ערב שבת, בשעה שלפני הדלקת הנרות, היה עובר בין החנויות שבשכונה, עומד בפתחן ואומר לחנווני בטון רך ובסבר פנים חייכני שתי מילים בלבד: שבת שלום. החנוונים, גם הלא דתיים, היו ממהרים לחסל את ענייניהם, לנעול את חנויותיהם ולמהר לבתיהם לקבל פני שבת.

זה היה בשנות ה־40 של המאה שעברה. עסקים לא היו פתוחים אז בשבת, התחבורה הציבורית לא פעלה (להוציא בחיפה) וגם חילונים לא נסעו לטיולים, מפני שלא היו להם מכוניות. שבת כהלכתה, כביכול, נקייה מחילול שבת - כך נותרה בזיכרוני, וה”מופע” השבועי של הרב ברמן נחרת בי והעצים את הזיכרון.

מתברר שטעיתי. גיליתי זאת כשנחשפתי למאמרים מאותה תקופה של אבי ז”ל, יוסף תירוש, שהיה בעל טור קבוע בעיתון “הצופה”. בכמה מהם עסק בנושא השבת ולמדתי מהם שחילול שבת בתעשייה ובמסחר היה כבר אז, אם כי לא במסחר הקמעונאי.

הענקת גושפנקה משפטית־חוקית בידי בג”ץ לפתיחת עסקים בשבת בתל אביב עתה לוקחת את חילול השבת הציבורי צעד נוסף קדימה (בעיני אחורה). יש הטוענים כי ההחלטה בסך הכל מנציחה את הסטטוס קוו בנושא. דברי הבל. הסטטוס קוו המקורי מאז קום המדינה היה שהכל סגור, והחלטת העליון בעצם מבטלת אותו ומאשרת ומנציחה את הפרתו במשך שנים. יש להניח שבתוך זמן תגלוש ההפרה גם לערים אחרות, ואף שעל הנייר אמור להצטמצם עתה מספר העסקים הפתוחים בתל אביב - חלקם ייאלץ לסגור - הוא ילך ויגדל בחזרה, באופן חוקי או לא, עד פתיחה חופשית, ללא הגבלה מספרית, של עסקים בעיר. שהרי מדוע להפלות בין חנויות ומרכולים שונים?

ושום הרב ברמן לא יצליח למנוע זאת, לא בברכת “שבת שלום” חייכנית ולא בכל אמצעי אחר.

2. מדי שנה, כשאני צופה בסרטי יום השואה והגבורה בטלוויזיה, אני מוצא עצמי משבח את הורי יוסף ולאה ומודה להם על שעזבו, לחוד, את פולין בראשית שנות ה־30 של המאה שעברה ובאו לארץ ישראל. ובין יום השואה ליום העצמאות, אני שב ונזכר גם בשמוליק סגל, בן דוד שני של אבי, שסיפורו מחבר בין שני הימים.

כל הקרובים מדרגה ראשונה של הורי נספו בשואה. נותרו רק שלושה בני דודים, שניצלו בנסיבות שונות. הם חיו בברית המועצות, ולהורי נודע עליהם רק שנים לאחר תום מלחמת העולם. שמוליק סגל הגיע לארץ בלי שאבי ידע כלל, והפגישה הראשונה ביניהם נערכה בבית החולים דונולו ביפו, בעיצומה של מלחמת העצמאות.

סגל היה מניצולי השואה שהגיעו בימי מלחמה זו ונלקחו הישר מהאונייה לשדה הקרב. הוא נפצע בעיראק סווידאן (היום מצודת יואב) והובא לדונולו. רק משם החל לחפש את בן דודו, אבי, ומצאו.

כששוחרר מבית החולים השתכן לתקופה בביתנו. כילד אני זוכר אותו מסתובב בדירה, אוחז בכתפו שנפצעה, נאנק מכאבים וכתם דם על תחבושתו. בכיתי איתו ואיני שוכח את המעמד הזה. לימים היגר לארצות הברית, וכשבאנו רעייתי ואני לבקרו שם, יצא מעורו להנעים את זמננו. “מה יש לו?” שאלה רעייתי. “זה קשר דם תרתי משמע”, עניתי.