דיוויד סטולמן כבר ראה הרבה יהודים ושמע הרבה יהודים. בעוד שבועיים הוא יפרוש מתפקידו האחרון כ”ג׳ואיש פרופשיונל” – מי שעשה קריירה ארוכה בעולם היהודי – והוא מחכה לזה בקוצר רוח. מתאים לו קצת שקט מהיהודים. מתאים לו קצת להתרחק מדאגותיהם הבלתי פוסקות. באביב היפה שבין יום השואה ליום העצמאות אנחנו מטיילים ברחובות הנעימים של אן ארבור, מישיגן, אוניברסיטה שסביבה גם עיר. הסטודנטים יצאו לפני כמה ימים לחופשה, והתושבים האחרים ממהרים למסעדות ולבתי הקפה. נהנים למצוא מקומות חניה ביתר קלות.

כבר כמעט עשור שסטולמן הוא ראש הפדרציה היהודית הקטנה של העיר הזאת. פחות מ־10,000 יהודים – אם כי באוניברסיטה יש עוד אלפים רבים מאוד. סטודנטים שהיום כאן ובקרוב כבר לא. אני שואל אותו על צעירים יהודים והיחס שלהם לישראל, הוא רוצה לדבר דווקא על המבוגרים. הוא לא הראשון שקצת נמאס לו מהתמקדות היתר בצעירים היהודים. ברור, צריך לתת להם תשומת לב. אבל יש בזה מידה של הגזמה. העולם היהודי, החושש לאבד את צעיריו, מחזר אחריהם, מתחנף אליהם, נותן להם תחושה שהכל מותר והכל מגיע. אולי צריך להרגיע קצת את המרדף הזה.

בינתיים, הוא אומר, תראה מה קורה למבוגרים. יש לי השבוע כמה מפגשים מתוכננים מראש עם קבוצות של יהודים. סטולמן מרגיש שהבעיה שלהם עם ישראל מעניינת יותר מזו של הצעירים. אלה אנשים שפעם אהבו מאוד את ישראל, ושעדיין רוצים לאהוב מאוד את ישראל, ושכבר לא יכולים. “זה מציק להם”, הוא אומר. 50 שנה חלפו מאז טלטל אותם הנס הגדול של מלחמת ששת הימים, ועוצמת הרגשות נשחקה. לא משום שהם רצו שתישחק, לא משום שהם כועסים או מאוכזבים. כלומר, ברור שהם גם כועסים על כל מיני דברים ומאוכזבים מכל מיני דברים, בישראל וגם באמריקה. אבל השחיקה לא בהכרח קשורה לזה. היא עניין טבעי. תוצר של שנים, תוצר של שגרה, תוצר של אפרוריות היום־יום.

וכמובן, ישראל לא חייבת לאף אחד אספקה שוטפת של ריגושים. היא לא חייבת להביא פרחים, כדי להחזיק את הקשר. היא לא מוכרחה לרכוש תכשיט או להפתיע במסיבה. ובכל זאת, השגרה שוחקת. צריך להקצות תשומת לב לא רק למתחים הפוליטיים ולקונפליקטים בשאלות של זהות ומסורת, המפרידות לעתים בין יהודים בישראל ויהודים באמריקה, אלא גם לרגשות הנשחקים בגלגלי הזמן. 

את קשר האהבה למולדת צריך לטפח

יש, כמובן, צעירים יהודים באמריקה שמחצינים כעס, התרסה כלפי ישראל. באלה אנחנו עוסקים הרבה. אבל יש גם מבוגרים, המביטים בה מרחוק במבט מעט נבוך, מעט נוגה. הם זוכרים שפעם הייתה אהבה בוערת. הם זוכרים – כמו שאמרה לי אחת מהם השבוע – את ההתרגשות שאחזה בהם מעת לעת, כשעקבו מרחוק אחר הרך הנולד המצמיח שיניים ואז לומד ללכת ואז לדבר, להיות עצמאי, להפתיע בבגרותו החצופה. הם מתגעגעים להתרגשות הזאת.

בעייתם של אלה, אם לדבר בכנות, לא שונה בהרבה מבעייתנו שלנו, הישראלים. גם אותנו השגרה שוחקת. גם אנחנו נכנעים לאפרוריות של חיי היום־יום. גם אנחנו מתגעגעים – במודע או שלא במודע - להתרגשות של פעם. לישראל של פעם. למה שהיה חדש, מפתיע, מלהיב, מסחרר. אלה דברים שלא קל לשמר בחגיגה של רגע, בוולנטיינ’ס דיי חד־שנתי, גם אם קוראים לו “יום העצמאות”.

קשר, כפי שאפשר ללמוד מכל טור של עצות בכל מגזין, הוא דבר שצריך טיפוח. זה נכון לקשר רומנטי או חברי, וזה נכון לא פחות לקשר של אהבה למולדת. טיפוח לא במובן של הפגנת בעלות אדנותית, לא במובן של התלהמות ראוותנית. טיפוח במובן הטוב. במובן של שיחה שקטה ואינטימית, של בילוי משותף, של חיבוק. טיפוח שמבטל את השפעתם השוחקת של השגרה וההרגל. שמאפשר להמשיך לאהוב, ואפילו יותר, בגיל 69.