חום מהביל של אוגוסט. אנחנו ממהרים לצאת מביקור אצל האחיינית שרק נולדה לנו, ואתה כבר מאחר לעבודה. יש פנצ’ר באוטו. בלי לחשוב פעמיים אתה נשכב על האספלט הלוהט להחליף גלגל. תוך כדי אתה מספר לי בגאווה איך הצלחת לאתר את הקסדה יקרת הערך של האופנוע ששכחת כמה ימים קודם לכן במונית אקראית.

אחרי כמה ימים אנו נפגשים שוב אצל יותם וגילת. בסוף הביקור אני נכנסת לאוטו ומגלה ששכחתי בארנק כרטיס שלך. “אחזיר לך בפעם הבאה”, אני חושבת לעצמי. אחרי רגע אני מחליטה לחזור בכל זאת. עולה מהר, נותנת לך את הכרטיס. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך. למחרת הגיע הלילה הנורא, שבו התחילו החיים החדשים שלי, שבהם קיבלתי את התואר המפוקפק “אחות שכולה”.

מאז אתה מופיע לי רק בחלומות. אלו זיכרונות סתמיים, כביכול. בנסיבות אחרות הם בוודאי היו נבלעים אי שם בים הרגעים והחוויות של החיים. אבל הזיכרונות הללו נצרבו כאחרונים שלי ממך, וככל שהזמן עובר, הם כמעט היחידים שנשארו ממש חיים. השאר דוהים לאט, כמו תמונות ישנות באלבום.

עבורי להיות אחות שכולה זה לאבד את אחד העוגנים הכי משמעותיים בחיים; לשמוע ש”את צריכה להיות חזקה בשביל ההורים” בזמן שאת מפורקת לרסיסים וצריכה מישהו שיהיה חזק בשבילך; להרגיש צורך להוכיח שאני ראויה ל”תואר” כששואלים “הייתם קרובים?”; להרגיש את ההורים שלך שבורים, את האחים שלך שבורים; לעקוב בדאגה אחרי הקמטים שנחרשו בפניהם של ההורים מאז ולתהות מה של הגיל ומה של הצער.

יותם גלבוע ז"ל. צילום: יגאל לוי, רפרודוקציהיותם גלבוע ז"ל. צילום: יגאל לוי, רפרודוקציה

לחוות שכול זה להרגיש שחלק ממך מת; לדעת שהזמן עושה כל מיני דברים, אבל הוא לא מפחית את הכאב כמו שמבטיחים; להיות פקעת עצבים בלי להבין למה, ואז להיזכר שעוד מעט מגיע יום הזיכרון/ יום השנה; לבכות סתם כך בלי שום התראה מוקדמת; לסיים את יום הזיכרון בתשישות נפשית ופיזית ולישון מערב יום העצמאות ועד הערב שלאחריו; להבין על בשרך שבמלחמה יש רק מפסידים; להמשיך לחייך, כי אף אחד לא אוהב להיות ליד אנשים עצובים; להגיד שהכל בסדר, כי קשה לאנשים לשמוע ש”לא פשוט להמשיך הלאה”.

אבל לחוות שכול זה גם ללמוד למצוא משמעות, לצמוח ולהתחזק מתוך הדבר הכי נורא שקרה לי בחיים ולראות שעם כל הקושי אפשר לבחור בחיים. מתוך מעגל השכול הכרתי את אהובי, בן זוגי. נולדו לנו שני ילדים מדהימים, שמכירים שניים מהדודים שלהם רק מהתמונות ומהסיפורים.

בנקודת הזמן הזאת החיים הישנים והחדשים מתערבבים, וכבר קשה מדי לחשוב מה היה קורה אם. ברגע שאיבדתי אותך נפערה בי תהום של כאב. כאב שידעתי שמעתה והלאה ילך איתי לכל מקום. כששמעתי על המיזם החדש והמבורך “האחים שלנו”, שנותן במה לאחים שכולים, שאיבדו את יקיריהם במהלך שירותם הצבאי, נזכרתי שבשנים הראשונות לאחר שנהרגת רציתי להיות רק עם אנשים שחוו גם הם שכול. רציתי להיות בסביבה שבה אני לא צריכה להסביר, שבה מבינים אותי במבט, בלי מילים. ואילו היום אני רוצה לספר לכולם. לחלק זיכרונות שימשיכו לחיות בתוך הרבה לבבות פועמים אחרים. גם כאלו שלא זכו להכיר אותך. אני אוהבת אותך, אח יקר שלי, ומתגעגעת בלי סוף. אתה ממשיך לחיות איתי תמיד, בלב ובחלומות.

הכותבת היא אחותו של רס"ן ניסן שלו, שנהרג במלחמת לבנון השנייה, ורעייתו של עמרי גלבוע, שאחיו יותם נהרג באותה מלחמה. הערב ב־20:00 ייערך מיזם “האחים שלנו", שבו אחים שכולים יתארחו בבתים ויספרו את סיפורם