למה חיכיתי עד עכשיו כדי לנסוע לשם? זו לא השאלה היחידה שנוגעת לשואה, שאין לי עליה תשובה. לא הייתה לי מעולם תשובה גם למי שתהו למה לא שאלנו את אמא כלום כל כך הרבה שנים. ככה. זו התשובה האמיתית. כי השואה הייתה נושא שלא מדברים עליו. כי רק מי שגדל בבית של ניצולי שואה מבין שיש שאלות שאין עליהן תשובה. שאולי זה נשמע לא מובן, אבל בסיפור הזה שום דבר לא מובן.

לא מובן איך אמא שמרה הכל בבטן ולא סיפרה לנו כלום. לא מובן איך לא שיתפה גם את אבא ז"ל. לא מובן איך עד לפני פחות מ־20 שנה, חוץ מזה שידענו שהיא "ניצולת שואה", לא היה לנו מושג מה זה אומר, ומאין היא באה, ואיפה הייתה במלחמה, ומה עבר עליה. לא מובן איך גם כשבגרנו והקמנו משפחה, לא ידענו שיש לנו קשר כלשהו לביטוי הנורא ההוא, "אושוויץ", עד שאמא הוציאה אותו מהפה בפעם הראשונה, בתשובה לשאלה תמימה של אילנה רעייתי, ושרפה לנו את האוזניים.

לא ידענו שזה המקום שבו אמא נפלה והתרוממה, שבו היא מתה וקמה לחיים, ששם נגמר לה הכל ומשם התחיל לה הכל. ויותר מכל זה, לא הבנו איך עם החבילה הזו שסחבה אחריה, הצליחה ללכת הלאה, ולהתעורר בבוקר, ולחייך, ולהקים משפחה, וללדת אותנו, ולגדל אותנו בצורה הכי נורמלית שאפשר. כלום, אבל באמת כלום מכל זה לא מובן.

ואולי דווקא על רקע כל זה החלטנו, אילנה ואני, שחייבים לנסוע. שנוכח הידיעה שמשהו עמוק ומהותי ובסיסי מסיפור החיים שלי, של אמא שלי, של המשפחה שלי, נמצא "שם", אי אפשר עוד להסתובב עם סיפור חיים שהוא פאזל שחסרים בו חלקים.

שבוע הסתובבנו בפולין עם הרב אריה הנדלר, איש מלא בידע, ביהדות ובטוב ועם קבוצה של כ־40 איש. אשכנזים ומזרחים, צעירים ומבוגרים, כאלה שיש להם קרובי משפחה שעברו את השואה, וכאלה שלא. חזרנו אל אחינו בית ישראל במיידנק ובחלמנו, בוורשה ובקרקוב, במחנות ההשמדה ובבתי הכנסת שנותרו זיכרון דומם לקהילות שחרבו. יש לי קילומטרז' ארוך באמירת קדיש. מגיל 15, מאז נפטר אבא, אני בעסק הזה. אבל רק מי שניסה להוציא מהפה "יתגדל ויתקדש" ליד אפרם המפוזר של 850 אלף יהודים, בחשכת הלילה השחור ביער בטרבלינקה, מבין מהו חנק בגרון. ורק מי ששר "תחזיק חזק עלה קטן שלי" ביער הילדים, מעל לבור שבו רוסקו גולגולותיהם של 800 תינוקות של בית רבן, יודע מהו רצון לחבק את הילדים שלך כאן ועכשיו.

זה היה שבוע עמוס חוויות מטלטלות ומרגשות ומרתקות והופכות קרביים, אבל קודם כל ולפני הכל יצאתי אליו במטרה להגיע לאתר אחד יחיד ומיוחד. אושוויץ־בירקנאו.

***

גדלתי בניר גלים, מושב שיתופי שנוסד על ידי ניצולי שואה. כל חברי הילדות שלי היו כולם בני הדור השני. בבית של כולנו גרה השואה, כאילו הייתה עוד בן משפחה. אצל חלק ישבה בשקט בצד, אצל אחרים צרחה בקול והתעקשה להפריע, אבל אצל כולם היא הייתה. ההורים של רוב החברים שלי, ממש כמו שלי, שתקו במשך עשרות שנים. חלק גדול מהם התחיל לספר כשהגיעו הנכדים. כמה מהם הלכו רחוק יותר ובחרו לחזור לשם. כדי ללמד. כדי ללוות קבוצות של בני נוער וחיילים. כדי שיוכלו לשמוע בגוף ראשון כל עוד נמצא כאן מי שיכול לספר.

אמא שלי לא הייתה מוכנה אף פעם אפילו לדבר על נסיעה כזו. "לא היה לי אומץ", הסבירה לי השבוע. אף פעם גם לא דיברה איתי על האפשרות שמישהו מאיתנו, הילדים, ייסע. כשהנכדים עשו את זה במסגרת בית הספר, ציידה אותם במכתבים שיפתחו שם, וביקשה שידליקו נרות נשמה. "ברגשות מעורבים אני מלווה אתכם מהבית לסיור הקשה שלכם לפולין, ארץ ספוגת דם ובעיקר למקום הארור שנקרא אושוויץ", כתבה לשתי נכדות. "רציתי לבקש מכן שכאשר תעמדו באושוויץ על הרמפה, תזכרו שהייתי רק בת 13 כאשר איבדתי תוך רגעים את הורי ואת אחותי הקטנה. נשארתי לבד בעולם". "אחשוב עלייך כאשר תדליקי את הנרות באושוויץ לזכר המשפחה שלי. זכות גדולה יש לנו שזכינו לעלות ארצה, ואתם, הדורות הבאים, זכיתם להיוולד כאן בארץ משלנו", כתבה לנכדה אחרת.

לפני כמה שבועות, בפעם הראשונה, אמרה לי שחשוב לה שגם אנחנו נראה בעיניים. "לאף אחד מאלה שהיו שם אין קבר", הסבירה לי, "מבחינתי זה כאילו שאתם עולים לקבר שלהם".

אמא (שנייה משמאל) עם אחותה והוריה. צילום: אלבום משפחתי

אמא אביבה גדלה עם הוריה ועם ורה, אחותה הקטנה, בברטיסלבה, בירת סלובקיה. במשך תקופה ארוכה, בעוד מסביב נשלחים היהודים אל המוות, הצליח סבא לשרוד ולשמור על המשפחה. הוא היה פקיד בכיר בבנק המקומי, בעבודה הבטיחו לשמור עליו אם לא יברח, וכמעט עד הסוף גם הצליחו. עד אותו לילה באוקטובר 44'. ואז הדפיקה בדלת, וקצין האס־אס, והצעדה השקטה אל תחנת הרכבת עם כל השכנים, וקרונות הבהמות, והצפיפות האיומה, והפחד הגדול, ואושוויץ־בירקנאו.

רבים מבני המעגל המשפחתי הקרוב של אמא נספו שם. אבא ואמא ואחות וסבא ושתי סבתות וארבע דודות ודוד אחד ושישה בני דודים. זה תקופה ארוכה שמפעם בי רצון עז להגיע אל המקום הכי קרוב אליהם שאפשר. לעמוד במקום שבו נשמו חיים בפעם האחרונה.

חלום גדול חלמתי לפני הנסיעה הזו, ואולי רק דמיינתי שחלמתי אותו. ראיתי בו את עצמי עומד שם, על הרציף בבירקנאו, אומר קדיש על קרוביה הרבים של אמא, שעל חלקם איש לא אמר קדיש מעולם, ומעלי מכנס סבא שלי אסיפה משפחתית בישיבה של מעלה, ומסמן להם בהתרגשות באצבעו "ששש... תקשיבו, זה הנכד שלי", והם עומדים שם כולם ומשיבים לי ב"אמן", במקהלה שמעולם לא שמעתי, ובקולות שמעולם לא זכיתי להכיר.

***

הגענו לרמפה של מנגלה. כאן, במטרים הספורים האלה, מתרכז כל הסיפור שסיפרה לנו אמא. כאן הורידה אותה הרכבת בלילה עם אבא ואמא וורה בת ה־8. כאן הפרידו את הבנות מאבא, שאותו לא ראתה עוד אמא לעולם. כאן עמדה מול מנגלה, ששלח את סבתא ואת ורה לצד אחד ואת אמא, ששיקרה והוסיפה כמה שנים לגילה האמיתי, לצד השני. "אני לא יודעת מאיפה הייתה לי התושייה להגיד לו שאני בת 17 כשהייתי בת 13", כתבה לי בפתק ששמה בכלי לפני הטיסה. "כנראה הכל משמיים". שעה אחת עברה ולא נותר מסבא ומסבתא ומוורה דבר, כי אם ערימת אפר.

ועכשיו אני עומד מול הרמפה הזו והכל פתאום מוחשי כל כך. הנה, אני יכול לראות את המון האדם שנשפך מהרכבת, והצעקות, והרעש, והכלבים, והאורות המסנוורים, וכולם שם מפחדים פחד מוות, וכולם שם זרים זה לזה, וכולם שם יהודים זה לזה, ולכולם אין איש בעולם שיכול לעזור. ויותר מתמיד אני רק רוצה להרים עכשיו טלפון לאמא, מכאן, ולשאול אותה איך. איך קמים מהאפר הזה? איך אחרי כל זה הצליחה להקים משפחה עם אבא, שבעצמו הסתתר בימים ההם בבלגיה, שיחד עם סבא הכניס את שני אחיו הקטנים למנזר והסתכן ביציאה לתצפית אחת לכמה ימים כדי לראות שהם בסדר, שבעצמו איבד באושוויץ את אחיו הבכור שאני קרוי על שמו.

ויותר מתמיד, אני שובר את הראש ושואל את עצמי אם כשאמא אומרת שהיא לא זוכרת יותר ממה שסיפרה ושיתפה אותנו בשנים האחרונות, האם היא באמת לא זוכרת? ואולי בכלל היא ממשיכה להילחם עד היום כדי להגן עלינו מכל הרע הזה, כמו שעשתה כל השנים, ומעדיפה להשאיר בצד את מה שעדיף לה שלא נדע? ומה הרגישה כאן כילדה, רגע אחרי שנשארה בודדה בגיל צעיר כל כך? וכשהקור מקפיא ואני מהדק את הכובע והצעיף והכפפות, ונזכר שאת אמא העמידו כאן במסדרי בוקר בעירום, אני לא מסוגל להבין איך לעזאזל שרדה את כל זה. איך לא קפאה למוות?

לפני חודשיים נסעה גם אלומה שלנו, תלמידת כיתה י"ב, עם האולפנה שלה לפולין. "הסתכלי על הכל כאילו את מסתכלת דרך העיניים שלי", כתבה לה אמא לפני שיצאה, "תדמייני שהייתי בת 13 ונשארתי לבד". ואתה עומד מול המקום הזה ומבין שיש דברים שקשה אפילו לדמיין. איפה היא ישנה? אולי בצריף ההוא שם? ואולי בזה שלידו? ומה הרגישה? האם בכתה? ואיפה גילחו את ראשה? ומה עשו בצמה הארוכה והיפה שהייתה לה? יכול להיות שהיא מונחת שם, בתוך ערימת השערות שבמוזיאון, עד היום?

ופתאום, מהמקום ההוא, אני מבין הרבה יותר טוב כמה מההתנהגויות שלה וכמה מהתגובות שלה על כל מיני עניינים. איך התחלחלה בעבר מכל חבר שלי שעשה קרחת, ואיך היא מקפידה להעיר לי כשאני מסתפר קצוץ מדי. וכמה היא משתגעת כשמכינים יותר מדי אוכל "שיילך לפח". וכמה חתולים וציפורים היא מאכילה עד היום בשאריות של לחם רטוב, העיקר לא לזרוק.

***

הרב הנדלר סיים את הסבריו על הרמפה ההיא, ולימד על הברכה שמצווה לברך מי שמגיע למקום שבו נעשה להוריו נס, שבזכותו הוא חי. יש כאן מישהו כזה? שאל. שלושה הרמנו יד. סיפרתי לחברים בקבוצה על אמא שלא דיברה, ועל יום ההולדת המשותף לי ולוורה אחותה שחל מחר, והרגשתי שעוד רגע קט אני מתפרק לחתיכות, ואולי בכלל מחבר את החתיכות, כשהצלחתי לחלץ מעצמי את הברכה בקושי גדול ובבכי שכמוהו לא בכיתי מאז הייתי ילד קטן. "ברוך אתה השם אלוקינו מלך העולם שעשה נס לאמי במקום הזה".

אמא נשלחה מבירקנאו אחרי כשבוע לגרמניה, ובמשך שבעה חודשים, עד ששוחררה במטהאוזן, עבדה במפעל לייצור מטוסים עבור הצבא הגרמני. בקור. בשלג. עם אותו בגד שלא הסירה מעצמה כל התקופה. עם "חתיכת לחם, מרק זוועתי ונקניק מגעיל", שקיבלה פעם בשלושה ימים ודאגה לחלק לעצמה בקפדנות, כדי שיספיק עד החלוקה הבאה, בתקווה שמישהו לא יגנוב לה את האוצר הזה לפני שתאכל אותו. "היו לי פצעים איומים מחוסר תזונה", שחזרה באוזנינו, וסיפרה כיצד שאבו לה דם בחדר החולים והזריקו אל המקומות הנגועים.

כשהנאצים חשו שהתבוסה בדרך, הם העלו את כל עובדי המפעל של אמא על רכבת ונדדו איתם 17 יום ממקום למקום. פה ושם, ברגעים של חסד, עברה הרכבת ליד כפריים שהשליכו מעט אוכל לתוך הגג הפתוח שלה. אחרי השחרור אמא שבה לברטיסלבה, ילדה בת 14, לבדה בעולם, ומצאה שם קרובות משפחה ששרדו ואימצו אותה אליהן.

***

תובנה אחת גדולה הכתה בי ביום שישי שעבר, כשיצאתי את שערי אושוויץ, רגע לפני שצלצלתי הביתה אל הילדים ובירכתי אותם לקראת שבת.

אמא חזרה וסיפרה לנו בשנים האחרונות שוב ושוב על המשפט האחרון שאמר לה סבא, שם על הרמפה, שנייה לפני שנפרד ממנה לעולמים, דקות לפני שנדחף לתא הגזים. "את ילדה גדולה", ציווה עליה, "תשמרי על אמא ועל ורה". איזה מין צוואה לא הוגנת זו, חשבתי לעצמי כל השנים. איך יכול אבא שעומד בתור הארוך מול מנגלה, ומבין מה קורה פה, להטיל על כתפיה של ילדה שעוד לא מלאו לה 14 את התיק הכבר הזה? איך היא יכלה לשמור על סבתא? ומה ציפה ממנה? שתתקוף את הנאצים? שתשתלט על מנגלה?

ובכל פעם שהייתי מספר את הסיפור הזה, סיפרתי כיצד אמא האומללה נכשלה במילוי הצוואה של סבא, דקה אחרי שזו ניתנה בידיה, כשגם סבתא וגם ורה הוצעדו אל הגז. ופתאום, כשיצאתי מאושוויץ, הבנתי עד כמה לא הבנתי כלום, כשחשבתי שאמא לא הצליחה לשמור על סבתא ועל ורה. לא הצליחה לשמור? ועוד איך הצליחה לשמור. על הגחלת שלהן שמרה. על המשך השרשרת שלהן שמרה. עם ארבעה ילדים עם 18 נכדים ועם 18 נינים שמרה. עם שבט גדול שהיא עומדת בראשו, שתמונתו תלויה בגאון כמו דגל על קיר פינת האוכל שלה. וכי יש לך שמירה גדולה מזו?

ביום שלישי נחתנו בארץ, ומשדה התעופה מיהרנו לאמא. קודם כל לאמא. לתת לה נשיקה. להגיד לה תודה.

kalman.liebskind@maariv.co.il