1. מלחמת החבילות: בשורות אלה תיחשפו למושגים רבים מעולם התקשורת, חלקם ידועים פחות וחלקם הרבה פחות. התקשורת כבר אינה קו ישר המחבר בין שני טלפונים, הטלוויזיה הפכה ל"חכמה", הסלולר מתפקד כ"סמארט", והאינטרנט שם עלינו פס רחב. זה המצב, ואין מה לעשות. מאז מהפכת הסלולר ענייני תקשורת סוערים כל כך מזמן לא היו כאן. ולשם שינוי אין הכוונה לענייני תאגיד השידור.



התקשורת והתחבורה מהוות 20% מהסל במדד המחירים לצרכן, אבל התקשורת לבדה תופסת 100% מסדר היום הכלכלי. כשכחלון ביטל לפני שבוע את המס על הסלולר ופינק את הצרכנים ב־500 שקל למכשיר, הציבור התלהב ומחא כפיים. סקר מטעם התוכנית "פגוש את העיתונות" הראה ש־85% מהצופים אהבו את ההחלטה. מדוע זה עדיין לא מתבטא במנדטים של כולנו - זה כבר סיפור אחר.



המהלך הצליח לכחלון בדיוק כמו מהפכת הסלולר. הישראלי הממוצע אוהב ליהנות מפירות החלטות כלכליות כאן ועכשיו בלי להמתין ל"חלחול הצמיחה". חיסכון בכיס בסך מאות שקלים מדבר אליו הרבה יותר מססמאות בנוגע לרפורמות או "חיזוק מעמד הביניים".



רבים, ואני בהם, ביקרו את העובדה שהמקורות התקציביים למימון תוכנית כחלון נותרו באוויר. אבל למען האמת, כל הוצאה לא מתוקצבת תזכה לביקורת. כששר האוצר מדבר על "עודפי גבייה", הוא מתכוון לאלה שלא הופיעו בתחזית לגביית המסים בתחילת 2017. אבל בכל מקרה אין אלה עודפים בדיוק. הדבר דומה לשכיר שנמצא באוברדרפט, הניגש לבנק, מגדיל את משיכת היתר ומכריז שיש לו "עודפים". לאחר שבמסגרת התקציב הוקצו כספים ייחודיים לכל דורש, הגיע הזמן להקצות משהו גם לזוגות הצעירים העובדים, בין שיש ובין שאין עודפים.



אבל התחרות בתקשורת צוברת תאוצה גם מהשטח. משרד התקשורת הרחיב לפני שבוע את רישיון גולן טלקום (שנרכשה על ידי אלקטרה צריכה) ואת רישיון אקספון שבבעלות חזי בצלאל. גולן תתחייב לפי תנאי הרישיון החדש לכך שמחיר חבילת הכל כלול ינוע סביב 30 שקל לחודש. בקרוב יספקו חברות אלה שירותי טריפל שינסו לזנב באלה של הוט ושל חברות הסלולר הוותיקות (לא כולל פלאפון. אגב, פלאפון קיבלה השבוע היתר לשדרג את הרשת לדור 4.5).



ולחדשות בהרחבה: טריפל סי הודיעה אתמול על תחילת שיווק שירותי טלוויזיה על גבי הרשת ב־50 שקל לחודש, ותספק בקרוב חבילת טריפל ב־99 שקל לחודש. בהשוואה לסלקום, טריפל סי נמצאת עדיין בעריסה. אבל סלקום לא לקחה צ'אנס, והגיבה במהירות בשיפור הנגשת השימוש באמצעות טלוויזיה "חכמה", ללא צורך בממיר. עוד דובר על אפשרויות הקלטה בשירותי ענן והפעלת חבילת קוואטרו הכוללת חוץ מאינטרנט, טלפון וסלולר גם טלוויזיה ב־249 שקל לשנה.



סלקום כבר מספקת לצופים סדרות HBO, ומספר המנויים שלה עמד בסוף מרץ על 122 אלף. סביר להניח שהמספר היום כבר חצה את ה־130 אלף.


פרטנר מתחממת כבר כמה חודשים על הקווים ובעוד רגע תתקרר. היא אמורה להציע שירותי טלוויזיה באינטרנט על פלטפורמת האנדרואיד TV של גוגל. נטפליקס עשתה עלייה, ואמזון מספקת תוכן טלוויזיוני ב־3 דולר לחודש בחצי השנה הראשונה ולאחר מכן ב־6 דולר (באמצעות אתר ייעודי או סטרימר). ועדיין לא הזכרתי כמובן את החברות הוט ויס. מחיר המינוי שלהן כפול למשל מזה של סלקום, אך למרות זאת אין נטישת מנויים המונית. עם זאת, הן אינן שאננות, ומנסות לשדרג את השירות ולפנק בסדרות מקור ויוזמות חדשניות.



2. קצר בתקשורת


השאלה היכן עומדת בזק במלחמות התקשורת נותרת בשלב זה ללא מענה חד־משמעי. בחברה ממתינים לדוח מבקר המדינה, שאמור להתפרסם בימים אלה ויתייחס להתנהלות משרד התקשורת בהיתר לבזק לביטול ההפרדה המבנית.



מדובר בדיל שנרקח בחוק ההסדרים, שאושר בוועדת הכלכלה של איתן כבל. בדיל נקבע שבזק תקבל הפרדה מבנית, שתפיל את חומות ההפרדה עם חברות הבת ותאפשר להציע חבילות תקשורת. בתמורה התחייבה להאיץ את פריסת הסיבים האופטיים להגברת מהירויות גלישה.


גם הוט התחייבה למהלך דומה, אבל הכל נתקע. מאז נכנס מבקר המדינה יוסף שפירא בעובי הקורה הכל הוקפא, למורת רוחו של שלמה פילבר מנכ"ל משרד התקשורת. סביר להניח שמשרד התקשורת ייצא רע מהדוח בהתנהלות עם בזק, אבל עם שוך הסערה ניתן להניח שהדיל עם בזק יקודם.


בזק מעוניינת בביטול מה שמכונה "הפרדה מבנית" ולמזג בשלב הראשון את פעילותה החשבונאית והתפעולית עם חברות הבת יס, פלאפון ובזק בינלאומי. התוכנית הגדולה היא שיווק חבילות טריפל (טלפון, סלולר ואינטרנט) בדומה להוט. אלא שבינתיים שום דבר אינו קורה. חברות הסלולר המתחרות, ובראשן פרטנר, היטיבו למתג את בזק כמונופול אימתני. לאחר פרסום הדוחות הכספיים נעשה חישוב המראה שרווחי בזק מהווים 85% מכל רווחי ענף התקשורת גם יחד.



ממתינים על הקווים. צילום: קובי גדעון, פלאש 90ממתינים על הקווים. צילום: קובי גדעון, פלאש 90



במצב זה הרגולטור לא חש בנוח להתיר לבזק להרחיב את תחומי פעילותה, בדיוק כמו בבנקים. הרווח של שני הבנקים הגדולים (לאומי והפועלים) מהווה 65% מהרווח בכל המערכת הבנקאית, ולכן לא נותנים להם לדוגמה למכור ביטוח.



אבל לפני חמש שנים היה המצב שונה. חברות הסלולר הגדולות הרוויחו ים של כסף, עד שהגיע כחלון עם הרפורמה ושחט את הענף, כך גם פלאפון של בזק נפגעה. רק בשנה האחרונה הצליחו החברות לקום מהקרשים ולהמציא את עצמן מחדש (עיין ערך שירותי תוכן). אבל הסנטימנט השלילי כלפי בזק עדיין גדול. חברות הסלולר דורשות להחליש את בזק במקום לחזק את עצמן. אבל צריך להחליף דיסק: במקום להחליש את בזק יש לאכוף עליה אספקת שירותי תשתית לכל דורש בצורה הוגנת וללא טריקים ושטיקים. כשזה יקרה תתמקד התחרות בתחומי השיווק, השירות ושירותי התוכן.



סטלה הנדלר, מנכ"לית בזק, ערה למתרחש. ב־26 בדצמבר 2016 היא גילתה לראשונה את עולם הפייסבוק והחלה להשמיע את תובנותיה ואת תלונותיה לסביבה החיצונית דרך פוסטים. מאז ועד יום רביעי האחרון היא העלתה 22 פוסטים (האחרון עסק בתובנותיה בנושא הקוואטרו של סלקום), שבהם חשפה את השקפת עולמה על הרגולציה (מערכת ארכאית הרלוונטית לתקופה שלפני 20 שנה), הצורך בחדשנות (שבזק מציעה) והתועלת לצרכן ולבעלי המניות שתגרום ביטול ההפרדה המבנית.



הנדלר היא המנכ"לית העסקית המתקשרת בפוסטים. ביררתי בבזק אם המנכ"לית איבדה את האמון בעיתונות ובתקשורת המסורתית, ונעניתי בשלילה. הוסבר שהמנכ"לית מבקשת להעביר את תובנותיה בדרך ישירה וללא פרשנות או מסננת עיתונאית. אגב, גם העיתונאים נאלצים לצטט משם.



אז האם הגיע הזמן לבטל את ההפרדה המבנית בבזק? ולמי זה טוב? מבחינת בעלי המניות (שהם בעיקר הגופים המוסדיים) מדובר בהחלטה מצוינת שתחסוך הוצאות בסך עשרות מיליונים בשנה. מבחינת הצרכן בזק מתחייבת לא רק לשירות טוב יותר אלא גם למחירים תחרותיים. אבל חייבים להבטיח כמה דברים: שתעריפי החברה יהיו מפוקחים מכל הכיוונים ושבזק תספק את שירותי התשתית גם למתחרים, בלי לגרור רגליים.


לי כצרכן חשובה בעיקר רמת השירות והמחיר, והרבה פחות ססמאות על מונופולים וריכוזיות. מרגע שהממונה על ההגבלים הוכיחה שהיא מסוגלת לטפל ביעילות בהתנהגות ה"טורפנית" של קוקה קולה או חברת החשמל, אני הרבה יותר רגוע.



3. מה נהיה מהאמוניה



סוגיית גורל מכל האמוניה במפרץ חיפה מסרבת לגווע, וממשיכה לככב בסדר היום הציבורי. אם לא תירשם הפתעה, שופט בית המשפט העליון חנן מלצר יחרוץ ביום ראשון את גורל המכל.



השופט יקבע אם ניתן לפרוק במפרץ חיפה אונייה נוספת (ואחרונה בהחלט) שתזרים אמוניה למכל ולדחות את לוח הזמנים להורדת השלטר. האונייה האחרונה פקדה את חיפה בסוף פברואר, ומאז אזלו יתרות האמוניה. עובדי חיפה כימיקלים מועסקים באתר כיום בעיקר בפעולות תחזוקה.



הפרשה נקלעה לדרך ללא מוצא. ראש עיריית חיפה יונה יהב הפך את הסיפור לסטארט־אפ והוא גוזר קופון פוליטי ובענק. סגירת המכל הפכה מבחינתו לאובססיה למרות הפגיעה בתעסוקה בעיר, הסובלת ממילא מסנטימנט עסקי שלילי. יהב סוחט את הלימון עד הסוף המר. העירייה שוקלת להזמין לחקירה את בעלי המפעל בטענה שלמכל (שאגב, נמצא בבעלות המדינה) לא ניתן היתר בנייה. נוסף על זה, הודלף שמבקר המדינה החל בבדיקת עמדתה ההפכפכה של המדינה בסוגיה.



ימולא שוב? מכל האמוניה בחיפה, צילום: פיני חמו, המשרד להגנת הסביבהימולא שוב? מכל האמוניה בחיפה, צילום: פיני חמו, המשרד להגנת הסביבה



אף אחד מהפוליטיקאים ברמה הארצית לא מוכן להגדיל ראש ולטפל בנושא הנפיץ, מחשש לפגיעה בפופולריות שלו. סיפור האמוניה מבחינתם הוא כמו מיסוי על דירה שלישית, גורל התאגיד ופתיחת בתי עסק בשבת. במקום להתמודד - ששופטי בג"ץ ישברו את הראש.



ברור שגם שופטי העליון מתוסכלים מההתנהגות הפחדנית של הדרג הפוליטי, שאינו מדבר בקול אחד ושמשמיע דעות סותרות. המשנה ליועץ המשפטי לממשלה עו"ד ארז קמיניץ התאים את עמדת המדינה בבג"ץ לעמדת השרים. הממשלה התחייבה כבר ב־2013, עם פרסום המכרז להקמת מפעל אמוניה, לקבל את האחריות להמשך האספקה. המכרז שבוצע על ידי המשרד לאיכות הסביבה נכשל. במשרד בורחים עכשיו מאחריות. השר הנוכחי זאב אלקין התחייב בכנסת שהמכל ייסגר עד 1 ביוני וכעת הוא מתקשה לרדת מהעץ. הדרג המקצועי במשרדו דווקא מוכן לאמץ פתרונות חלופיים מששמע דעות מומחים. מדובר למשל על ייבוא אמוניה בכמות נמוכה אבל בתדירות שבועית.



גם שר האוצר כחלון נעלם. כתושב חיפה וכמי שער לפוטנציאל האלקטורלי של תושביה, הוא אינו מעוניין להתעמת בנושא, למרות הפגיעה האפשרית בתעסוקה. מנכ"ל משרד הכלכלה והתעשייה עמית לנג, שהשמיע בתחילת הדרך דברי תמיכה בתעשייה, גלגל בהמשך הדרך את האחריות לאוצר.


אבל גם במגזר העסקי שותקים. למעט התמיכה הקולנית של התאחדות התעשיינים שלשום, אף מפעל הצורך אמוניה להפחתת זיהום האוויר שלו (מפעלי נשר או חברת החשמל) לא הזדהה פומבית עם מפעילת המכל.



והיכן ההסתדרות? אומנם אבי ניסנקורן חרד לגורלם של אלפי העובדים ותמך בהם פומבית, אבל מעשית לא נקט עדיין שום צעד. בסוגיית תאגיד השידור הוא דווקא הודיע על השבתת המשק בגלל מאה עובדים. אבל בעניין אלפי עובדי התעשייה לא נשמע כל איום על שביתה או עיצומים.



דווקא נתניהו התנהג הפעם כמבוגר האחראי. לבקשת מנכ"ל משרדו אלי גרונר, ביבי התפנה מענייני השואה לפגישה עם אלקין, אלי כהן, שי באב"ד, עמית לנג, מנכ"ל המשרד להגנת הסביבה ומשפטנים נוספים. בלט בהיעדרו - כחלון. ראש הממשלה ביקר את עודף ה"משפטיזציה" ודרש מהגורמים המשפטיים שיבחנו אפשרויות לדחיית סגירת מכל האמוניה בכמה שבועות כדי למצוא במהירות פתרון לסוגיה ולמנוע את פיטורי העובדים.



בימים האחרונים עסוקים צוותי המשפטנים בניסיון נואש להגיע לפתרון שירצה את כל הצדדים. בסיפור האמוניה אין צדיקים. לכולם, כולל חיפה כימיקלים, יש אינטרסים ואחריות. בעלי חיפה כימיקלים אחראים לגרירת הרגליים במכרז להקמת מפעל האמוניה ותרמו בפועל להכשלתו. הם גם היו שאננים, מתוך הנחה שאיש לא יעז לנקוט מהלך שיביא לסגירת מפעל המעסיק במישרין 750 עובדים.



המשרד לאיכות הסביבה אחראי לסחבת בפתרון המשבר בזמן אמת. את עיריית חיפה אי אפשר להאשים בכלום. תפקידה הוא לדאוג לתושבים ולאיכות החיים. למרות זאת, הדיבורים על כך שלאמוניה פוטנציאל של חמש פצצות אטום לקוחים מעולם הפנטזיה. הפרשה מראה איזה כוח יש לעירייה הנאבקת בכל כוחה כנגד גוף עסקי ועד כמה היא יכולה להקשות עליו.



ולמרות כל אלה, קשה להאמין שחיפה כימיקלים או מכל האמוניה ייעלמו.



תשמעו סיפור: בשבוע שעבר פנו נציגי הקריה למחקר גרעיני בבקשה לאספקה דחופה של אמוניה. בחיפה כימיקלים הבינו את החשיבות וגירדו כמה טונות. ללא אמוניה הייתה פעילות הקמ"ג נפגעת, והיא אינה היחידה.



חייבים לפעול מיד להקמת מפעל חלופי בבעלות משותפת של כימיקלים לישראל, חיפה כימיקלים והמדינה. במקביל יש להמשיך את הפעלת המתקן הנוכחי תוך מזעור נזקי הפחד הקמאי ממנו.



4. העצמאות של מנכ"ל תרמוקיר



אלי כהן, חתן פרס התעשייה ל־2016, יו"ר מטה כחול־לבן ומנכ"ל תרמוקיר, מסתובב עם בטן מלאה, ולא באוכל. לתחושתו מקבלי ההחלטות אינם פועלים מספיק כדי לקדם את קנייתם של מוצרים כחול־לבן, וערב יום העצמאות הוא פותח את סגור לבו.



בוויכוחים בהתאחדות התעשיינים דרש לגלות עמדה מיליטנטית כלפי הדרג הפוליטי. תרמוקיר שבניהולו מייצרת לענף הבנייה מוצרי טיח, בידוד תרמי, דבקים וחומרי איטום. המפעל שבקיבוץ חורשים הוקם ב־1983 ועמד על סף קריסה כלכלית. לאחר שקיבל כהן את מושכות הניהול הוא קם מהקרשים. מדובר במפעל רווחי שמכר ב־2016 ב־115 מיליון שקל ומעסיק 55 עובדים. לאחרונה חתם על הסכם שיתוף פעולה עם רשת SAKRET הגרמנית, המתמחה בפתרונות בנייה.



דרש לגלות עמדה מיליטנטית. אלי כהן, צילום: יח"צדרש לגלות עמדה מיליטנטית. אלי כהן, צילום: יח"צ



"אני חוזר מישיבת נשיאות ההתאחדות, ועל סדר היום משבר מכל האמוניה. הישיבה התארכה, והפרשה היא דוגמה מצוינת ליחס של מקבלי ההחלטות לתעשייה", מקדים כהן את דבריו ופוצח במונולוג ארוך.



"ערב יום העצמאות ה־69, וההרגשה שלי לא טובה. אנחנו לא מבינים את המדיניות התקציבית של האוצר, אבל מאמצים את מדיניות הנגידה למרות שער החליפין המדאיג מאוד. ההנהגה הכלכלית אינה מתחברת למתרחש בעולם. עידן הגלובליזציה וסיפורי הכפר הגלובלי נגמרו. הכלכלות הגדולות בעולם ובהן האיחוד קבעו יעד להעלאת התוצר התעשייתי ל־20% עד 2020. עידן הגבולות הפתוחים קרס במבחן המציאות באירופה ובוודאי גם בארה"ב.


"אני לא רוצה להישמע קיצוני, אבל מרבית 13 אלף המפעלים (לא כולל המזון) הפועלים בישראל מושפעים משער החליפין. כל נושא עידוד התעשייה והעדפת תוצרת כחול־לבן לא מעניין איש בשיח הציבורי".



אתה נשמע נסער ופסימי מאוד. אתה לא חושב שאתה קצת מגזים?


"תגיד לי אתה באילו כלים אני מסוגל לקדם את התעשייה. בעשר השנים האחרונות דייקתי בכל התחזיות שלי. תעשיית ההייטק מהווה 43% מצמיחת התעשייה. התרומה שלנו במונחי תמ"ג הייתה 136 מיליארד שקל, שהם 13% מהתוצר. שר הכלכלה הבטיח להעלות את חלקנו ל־18% ובהמשך ל־20%, אבל נערי האוצר לא מתרשמים מכך".



אז אולי תתאמצו ותעלו את הפריון הנמוך מהממוצע?


"אני מסכים שבאמת צריך להגדיל את הפריון, אבל זה לא עניין של יום־יומיים, אלא השקעות ארוכות טווח. כל מדינה בעולם עושה את זה. אני מבקר פעם בחודש באירופה ורואה את הפעילות של עמיתי התעשיינים. הם משקיעים ברובוטיקה ומקבלים סיוע ישיר מהמדינה. בכל המדינות עסוקים בהתכנסות פנימה ובחיזוק הכלים הפנימיים לעידוד התעשייה".



אז מה צריך לעשות?


"השיעור הראשון שלמדתי במדעי המדינה הוא להגדיר אינטרס לאומי מהו. אני לא מתבייש לומר שהאינטרס הלאומי שלנו צריך להיות העדפת תוצרת הארץ, כי שם טמון הפוטנציאל לגידול בצמיחה. לא יכול להיות שקווי ייצור יעברו לחו"ל. בכל שנה נעלמים מהמפה כמה מפעלים. אני לא מצליח להבין את האוצר. עד מתי תוכל הנגידה להתערב בשער החליפין? בסוף זה ייגמר".



אבל למה כחול־לבן בכל מחיר אם לעתים הייבוא זול יותר?


"אני תומך בהגדרת קניית כחול־לבן כאינטרס לאומי. אני לא מאמין שמדינה יכולה להתקיים ללא תעשייה וחקלאות. אבל אני מסכים שלא בכל תנאי. אין מקום לחזירות, ואנחנו לא בעידן הזה. רבים מהמוצרים שלנו זולים מחו"ל, אנחנו יעילים ורוכשים חומרי גלם טוב יותר. אבל התעשייה מתמודדת עם דברים נוספים שאינם קיימים בחו"ל. השכר הממוצע בתעשייה (13,650 שקל) גבוה ב־40% לעומת חו"ל. לגור בתל אביב או באתונה זה לא אותו דבר. בחו"ל מדברים עלינו כעל מעצמה. אז מדוע לא מחזקים אותנו, ועוצמים עין כשמעבירים קווי ייצור לקפריסין וליוון? הכי קל לייבא ירקות מחו"ל ושכל החקלאות תלך פייפן. ייבוא של מלפפונים ועגבניות מטורקיה לא יחזיק מים בטווח הארוך".



מה אתה מאחל למדינה לרגל יום העצמאות ה־69?


"אני רוצה שההנהגה לא תיצור שולחנות עגולים ריקים מתוכן אלא תכריז שהיא רואה בתעשייה ובחקלאות אינטרס לאומי. היא חייבת לפתוח בתוכנית פעולה אינטנסיבית לחיזוק התעשייה ולא לראות מפעלים נסגרים ולהתעלם. לא הייתי רוצה לחכות למשבר קשה כדי שמישהו יתעורר סוף־סוף ויעשה חשבון".



[email protected]