בימים האחרונים, סביב יום הזיכרון, כמדי שנה, חדרו סיפורי הנופלים אט־אט לנשמה ולא הרפו. קשה לכתוב פוליטי בימים כאלה. ועדיין צריך להכיר בעובדה שהפוליטיקה היא שמנהלת את חיינו. היא זו ששולחת בחורים צעירים למלחמות כשאין ברירה וגם כשיש. אין לנו פריווילגיה שלא לכתוב עליה. 
 

בשנה ה־69 לקום המדינה, הפוליטיקה הישראלית סובבת בעיקר סביב שוק הדעות של מחנה הימין, להוציא את האיחוד הלאומי, שבשלב הזה עדיין נחשב קיצוני. מחנה הימין העיקרי כולל, אם כן, את נתניהו, ליברמן, לפיד, יעלון ובנט. המקום צפוף, וכל אחד מהם רוצה להציג את מרכולתו כסחורה הכי אותנטית וחמה. כל אחד מעוניין לתפוס את הנתח הגדול ביותר של קהל המצביעים המסתופפים בספקטרום שאחר גבולותיו הם מנסים לעקוב. במבט מפוכח ההבדלים האמיתיים אינם אידיאולוגיים. תזת ה”אין פרטנר” שהנחיל איש מחנה השמאל, אהוד ברק, אומצה בידי כולם. כל אחד מפתח אותה באופן ייחודי ומוסיף פתרונות טקטיים ואסטרטגיים כיד הדמיון הטובה עליו. גם אם חלקם תומכים במדינה פלסטינית ומבינים שזהו הפתרון האולטימטיבי, הם לא יעזו להצהיר על כך.



במערכת הבחירות הבאה ההבדלים שבוחרים רבים יחפשו אחריהם יהיו קשורים בין השאר לנורמות ההתנהגות של המנהיגים. לא מדובר בנימוסים, אלא באופן שהמנהיגים מתהלכים בינינו ומקרינים עלינו מערכיהם. המידה שבה לבם הפך גס. יותר משהן יהיו בין ימין לשמאל ובין ימין כזה לאחר, הבחירות הבאות יהיו על האופן שבו המנהיגים מסוגלים או לא מסוגלים להחזיק את הסולידריות השברירית בין אזרחי ישראל.




נתניהו - ראשון הכושלים בהיבט הנורמטיבי







נכון לעכשיו בנימין נתניהו מצטייר כראשון הכושלים בהיבט הנורמטיבי. מעבר לאינפלציית השמות של אנשי עסקים הנקשרים בשמו כמי שלכאורה העניקו לו טובות הנאה, התגובות השליליות ליחסו להורים השכולים באותה ועדה ידועה מסרבות לגווע ורודפות אחריו. בערב יום הזיכרון האחרון התפרץ לעברו בטקס חניכת היכל הזיכרון הלאומי בהר הרצל האב השכול שאול צ’יטיאט. “אני לא סולח על דמעותיה של לאה גולדין”, הטיח בו מי ששכל את בנו הטייס עמרי ב־1996. התנצלות מלאה, שבה ראש הממשלה מתנצל גם על שתיקתו, לא נשמעה מפיו. לא מקרי הוא שבנט, המנסה להוציא את מפלגתו מהסקטוריאליות שלה, הודף חדשות לבקרים את אמירותיהם הקיצוניות והאנטי־ממלכתיות של חברי סיעת האיחוד הלאומי, שיושבת כחטוטרת על גבו. שר הביטחון לשעבר יעלון בונה אף הוא את הקמפיין שלו על האלמנט הלאומי־מלכד. לפיד בדרכו המלהטטת מנסה לייחד עצמו כמנהיג מאחד.



האם בשנים הבאות נוסיף לעמוד יחד בצפירה? נוסיף ללכת יחד לטקסי יום הזיכרון? נרכין יחד ראש ונדמע על אלו שמעולם לא הכרנו ולא נכיר? האם נלך ביום שלמחרת למנגל משותף ונחלוק בגחלים וסטייקים? האם דגלי ישראל יונפו על מכוניותיהם של ימנים ושמאלנים כאחד? העם הלך ימינה, השוליים התרחבו. אבל גרעין לא מבוטל עדיין מחפש אחר יסוד ממלכתי במנהיגות. מעבר לאלמנט התועלתני שיש בכך עבור המתחרים, מעבר לציניות שאולי חלקם יעטפו בה אלמנט זה, קדושת היחד היא האינטרס הראשון במעלה של החברה הישראלית.