תשעה מי יודע? תשעה אני יודע. תשעת המועמדים בהתמודדות על ראשות מפלגת העבודה. במחשבה שנייה, לומר “יודע” זה קצת יומרני. שלושה מהתשעה איני יודע מיהם ומאין ואיך הגיעו לשם. וגם איני בטוח שאני יודע כיצד מגיעה מפלגה למצב המגוחך של תשעה מועמדים בהתמודדות כזו.
המועמד אבי גבאי, לשעבר שר למשך שנה מטעם כולנו, סבור כי “המרוץ החופשי להנהגת העבודה, על אף הצחוקים שהוא מעורר אצל אחדים, הוא תעודת כבוד למפלגה... מספרם הגבוה של המתמודדים ראוי דווקא שיהיה מודל לחיקוי בזירה הפוליטית” (מאמר במאקו). אני חולק על גבאי. לא תעודת כבוד, אלא תעודת עניות. ריבוי כזה של מועמדים, בהם אלמונים לציבור, אומר שאין למפלגה שניים־שלושה מועמדים מובהקים בעלי תכונות ויכולות המכשירות אותם להתמודד על ראשות המפלגה והממשלה, ושבעצם כל אחד יכול. ואם כל אחד יכול, כתבתי כבר בעבר, אז אף אחד אינו יכול.
אתם מתארים לעצמכם, למשל, שכאשר רבין ופרס התמודדו זה נגד זה על הנהגת העבודה, או שמיר מול דוד לוי או אריק שרון על ראשות הליכוד, היו עוד שבעה נאך־שלעפערים (נסחבים), חברי כנסת מן השורה או אפילו אלמונים גמורים, נדחפים אף הם למרוץ?
ה”נדחף” האחרון להתמודדות בעבודה הוא האלוף במילואים עמירם לוין. לתוהים מאין ומדוע צץ פתאום, הנה מה שאמר בראיון ליוסי ורטר ב”הארץ”: “המצב חמור. אנו הולכים בכיוון לא נכון. בין כל המתמודדים אין מישהו בעל שיעור קומה שיכול להחזיר את המפלגה לשלטון. חיכיתי עד השבוע כדי לראות אם יצוץ מישהו”, הסביר הגנרל הצנוע והוסיף כי הוא בא לעשות פינוי־בינוי במפלגה. כדאי שיבדוק מה קרה לגנרלים שבאו לפנות ולבנות מפלגות, וסופם שפונו בעצמם.
בראשות הליכוד לא עמד מעולם מנהיג מעדות המזרח
האמירה השגורה היא שאם העבודה רוצה לנצח בבחירות, עליה להציב בראשה איש עדות המזרח. כלומר, את עמיר פרץ או אבי גבאי. רק כך תוכל למשוך מצביעים מהליכוד ולנצח בבחירות. תיאורטית יש בזה משהו, מעשית לא כל כך. גבאי, איש אמיד, אינו מייצג אופייני של עדות המזרח שימשוך מהם קולות רבים, על אף היותו בן למשפחה מרוקאית מרובת ילדים. פרץ אכן קיבל קולות מהפריפריה יותר מקודמיו, כשרץ בראשות העבודה בבחירות 2006, אבל זה לא הביאו לשלטון, וזה גם אינו מבטיח שכך יקרה, מבחינת הקולות, גם עכשיו. היום, לאחר שהיה שר, כבר אינו מצטייר כמנהיג פועלים עממי, אלא יותר כמנהיג
כלל־לאומי.
ומעבר לזה, המשקעים בקרב בני עדות המזרח לגבי מה שעשתה להם או להוריהם מפא”י ההיסטורית, שהעבודה היא ממשיכתה, עדיין לא נמוגו ולא יאפשרו לרבים מהם להטיל פתק “אמת” לקלפי, לא חשוב מי יעמוד בראשה.
ושימו לב גם לכך: בראש הליכוד שהמזרחים מזוהים איתו לא עמד מעולם מנהיג מעדות המזרח. מנחם בגין הפולני היה ה”מרוקאי” שידע כיצד לחבקם, לדבר אליהם ולהביאם אליו. לעומת זאת, בראש העבודה עמדו פעמיים מנהיגים מזרחים, פואד בן אליעזר ועמיר פרץ, אבל זה לא עזר לה בבחירות. ומנחם בגין אין לה.