כמו בכל שנה, גם בערב יום העצמאות הנוכחי פרסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה נתונים על מדינת ישראל, הכוללים פילוחי אוכלוסייה, ניתוחים ומדדים שונים. הרבה מספרים מעניינים יש שם בדוח, אבל נתחיל במספר המפעים מכולם. שמונה מיליון, 680 אלף איש. להלן, אוכלוסיית ישראל כרגע. מספר הגדול פי עשרה(!) ממה שהיה פה בקום המדינה. פי עשרה, תוך 69 שנים. גידול מטורף כשלעצמו. וגם כזה שיכול היה לחולל פה שינויים מרחיקי לכת, קיצוניים לחלוטין, בייחוד לאור העובדה שחלקו הגדול הוא לא גידול טבעי, אלא פרי של קליטת עלייה המונית.



ועוד איזו עלייה - מכל קצוות תבל, ומכל עדה, צבע ומנהג. תחשבו על זה, שבשנה הראשונה לקיומה של המדינה היא כמעט הכפילה את עצמה, ורק מעלייה. ושאחרי שכבר התבססנו כמדינה במשך עשרות שנים, הגיעו לכאן כמיליון עולים מברית המועצות לשעבר. ולמה אני מדגיש את כל הנתונים הלא ממש חדשים האלה? כי הם חריגים בהיקפם בהשוואה לכל מדינה מערבית אחרת. וכי מאז שאני זוכר את עצמי יש סביבי קינה שקטה ועגומה שמתרפקת על מה שהיה פה פעם, ונאנחת לנוכח “מה שנהיה מאיתנו". 



בעידן הפייסבוק הקינה הפכה לשיר אבל קולני ובלתי פוסק. אבל כשמשווים את המדינה שנוסדה כאן במאי 1948 למדינה הנוכחית, הגדולה באוכלוסייתה כאמור פי עשרה, רואים שההבדלים ביניהן לא מהותיים כל כך. זו עדיין דמוקרטיה, היא עדיין מציעה חופש סביר בהחלט במרבית תחומי החיים (לא פעם, יותר ממה שהיה כאן בעבר), מקיימת תרבות מגוונת ומשגשגת, מצמיחה מדענים והישגים טכנולוגיים רבים ועוד ועוד.



אם היית מקפיא מישהו ב–1948 ומפשיר אותו היום - למעט השינויים הטכנולוגיים המפליגים, כמובן - הוא בהחלט היה מזהה איפה הוא נמצא. כולל השפה, המראה, הכתיבה, אפילו המוזיקה. זה לגמרי לא מובן מאליו במדינה שעברה שינויי אוכלוסין כל כך גדולים, לא רק מספרית אלא גם בהרכב האוכלוסייה עצמו.



היית מצפה שגלי עלייה אדירים בהיקפם ישנו את המקום מן הקצה אל הקצה, אבל זה לא קרה. אפילו המאבקים נשארו כמעט זהים, וטרם הוכרעו. בין יהודים וערבים, אשכנזים ומזרחים, חילונים ודתיים. אגב, גם בהקשר הזה השינויים פחות קיצוניים מכפי שנהוג לחשוב. על פי נתוני הלמ"ס, 44% מיהודי ישראל הם חילונים, ו–20% הם דתיים וחרדים. בתווך, 24% מגדירים עצמם “מסורתיים לא כל כך דתיים" ו–12% “מסורתיים דתיים". ברור שיש תנועה לכיוון הדת, אבל היא נעה בעיקר לאזורי ה"מסורת", ולא הקיצון. ואם תרצו - 80% מיהודי ישראל לא מגדירים את עצמם כדתיים. זה עדיין מספר גבוה מאוד.


גם נתונים אחרים שונים מהסטיגמות המקובלות. למשל, ב–2015 67.6% מהישראלים גרו בדירה בבעלותם. ב–1957 דובר רק ב–42.8%. אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי? אז אומרים.



מה שמוליך לנתון האחרון בדוח, והשנוי ביותר במחלוקת. מבין הישראלים בני ה־20 ומעלה, כך עולה ממנו, 89% מרוצים מהחיים בישראל. ה–11% הנותרים קוראים, כנראה, “הארץ". וברצינות, איך אפשר לגשר בין הנתון הזה, שחוזר על עצמו כמעט בכל סקר ומחקר, ובין אווירת הנכאים המאפיינת חלקים נרחבים בתקשורת הישראלית, ולבטח בפיד שלי בפייסבוק? זה לא שמושלם פה. רחוק מזה. ויש לא מעט סימנים מדאיגים, בנוגע לחופש הביטוי, חופש הדת, השחיתות, ההשקעה בהשכלה, היכולת לרכוש דירה ועוד ועוד. שלא לדבר על סיכויי השלום ועל המשך הכיבוש. ובכל זאת, מרבית הישראלים מרוצים.



אפשר לפטור את זה ב"הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם". זה קל מדי. יש כאן שילוב של מצב אובייקטיבי לא רע בכלל, תחושת סולידריות וזהות שעדיין קיימת - יותר מבמרבית המדינות המערביות - והבנה שהדשא של השכנים לא בהכרח ירוק יותר. ע"ע הבחירה בטראמפ, העימותים שרק ילכו ויחריפו באירופה בין ותיקים ומהגרים, התגברות האנטישמיות בעולם וגו'. נכון, אנחנו מדינה שכונה. אבל זו עדיין השכונה שלנו.



על הסכין


1. דרמות הטלוויזיה, בייחוד האמריקאיות, נמצאות כרגע בתור זהב מטורף. מדהים לראות איך מה ששלמה ארצי קרא לו “מכשיר הטמטום" משדר רצף של יצירות מופת, לא פחות, באותו זמן. בראש ובראשונה, “הנותרים", שבעונה השלישית שלה עדיין מפעימה. התמה: מה קורה לעולם אחרי ש־2% מהאוכלוסייה נעלמים בבת אחת. ואם תרצו - מהם גורל, דת, שרירותיות. מאסטר–פיס.



2. גם “פארגו" לא מאכזבת בעונה השלישית והחדשה שלה. והפעם בונוס כפול. יואן מקגרגור הנהדר מגלם שני תפקידים במקביל. למי שלא מכיר, מדובר בסדרת פשע בהשראת הסרט “פארגו" של האחים כהן, שבה כל עונה שונה מקודמותיה בעלילה ובשחקנים, אבל הכל מתרחש במינסוטה וברוח האבסורד הברורה והמענגת של האחים כהן, שהם גם מפיקים בפועל.



בונוס כפול. פארגו, צילום: באדיבות הוט
בונוס כפול. פארגו, צילום: באדיבות הוט



3. ועוד עונג טלוויזיוני. “סיפורה של שפחה", המבוסס על ספרה של מרגרט אטווד, מציג עולם עתידני שבו ארצות הברית הופכת לדיקטטורה דתית, שבה נשללות כל זכויות האישה, ונשים פוריות נשלחות להיות פונדקאיות עבור האליטות החדשות. עתידני אבל ממש לא מופרך, בעידן טראמפ. אליזבת מוס מספקת עוד תצוגת משחק עילאית, והכל קודר ומרתק עד מאוד.