אנשים התקשו לזהות השבוע את בנימין נתניהו. לא משום שהחליף, שוב, צבע שיער. מדובר בשינוי עמוק יותר. אנשים, ביניהם כאלו הקרובים אליו, שאלו את עצמם השבוע איפה הביבי התזזיתי, הלעומתי, חורץ הלשון, האיש שחתר בכל כוחותיו ובנחישות מפחידה לבחירות "כאן" ועכשיו? האיש שהציב אולטימטום פומבי לשר האוצר, שהתעמר בשרים אחרים, שהתנהג כנירון הקיסר מול רומי הבוערת, נעלם ואיננו. במקומו צץ נתניהו אחר. כולו נופת צופים, נוטף חלב ודבש. יושב עם משה כחלון בארבע עיניים שעה ארוכה טרם ישיבת הממשלה ביום רביעי, אחר כך קורא לו למטה, שיעלו ביחד למעלה אל מול פני הצלמים. לא היה חסר הרבה כדי שראש הממשלה יכרוך את זרועו סביב מותנו של שר האוצר, לקול מוזיקת כינורות רומנטית ברקע.
נתניהו של מוצאי יום העצמאות הוא ביבי רך, מפויס, סובלני. נענה לכל בקשה, זורם עם כל גחמה, שאיפתו הגדולה היא שכולם סביבו יהיו מרוצים. בדיוק כמו שהיה עד עכשיו, רק להפך.
שתי סיבות מצטברות יש לשינוי הדרמטי הזה: הראשונה, אישית-הישרדותית. גם נתניהו שמע את הדיווח של אמנון אברמוביץ' בשבוע שעבר, שלפיו המשטרה החליטה לוותר על עדותו של ג'יימס פאקר מכיוון שתיק 1000 סגור ונצור גם בלעדיו. במילים אחרות, תיק 1000 בדרך לכתב אישום. אם אכן צפויה המלצת משטרה לכתב אישום בתיק המתנות הנ"ל בשבועות הקרובים, הדבר האחרון שנתניהו צריך זה שותפים קואליציוניים מרירים. לכחלון הייתה תוכנית מגירה סודית למקרה שאנשי נתניהו ינסו לטרפד או לעכב לו את "נטו משפחה", חבילת הצ'ופרים שגיבש לציבור. לפי התוכנית, כחלון אמור היה להתנות את העברת מתווה התאגיד החדש בהעברתה של תוכנית "נטו משפחה". או ששתי התוכניות יעברו ביחד, או שלא יעברו בכלל. והנה, האולטימטום הזה גווע עוד בטרם נולד. לא היה בו צורך.
מיד כשהעלו אנשי כחלון את הבקשה להעביר את שתי בתוכניות ביחד לישיבת הממשלה השבוע, מיהרו אנשי נתניהו לזרום בחיוך ובנדיבות. בשיחה ביניהם, שהתקיימה לפני ישיבת הממשלה, עשה נתניהו הכל על מנת לפאר, לרומם, לשבח, לקלס ולכרכר סביב שר האוצר הממורמר שלו. כחלון שיתף פעולה באופן חלקי. בסביבתו קוראים למערכת היחסים החדשה-ישנה בין השניים "שלום קר". נתניהו יודע שכחלון יודע שזו הצגה, אבל מכיוון שנתניהו הוא גדול השחקנים מבין הפוליטיקאים בכל הזמנים, לא נותרה לכחלון ברירה והוא זרם עם ההצגה הזו והצליח לחייך את החיוך הרחב, הכחלוני שלו, לפחות פעמיים לכיוונו של ראש הממשלה.
נתניהו לא תמים. נכון להיום, יכולת התמרון וכישוריו הפוליטיים נמצאים בשיא שטרם נראה לפניו. הוא יודע שביום פקודה, ערכו של החיוך שקיבל מכחלון לא יעלה בהרבה על ערכם של הצ'קים שפיזר בזמנו דוד ביטן, כשנמלט מאימת השוק האפור בראשון לציון. זה נכון גם לגבי נפתלי בנט ואפילו במקרה של אריה דרעי. בעל הברית היחיד שאפשר לסמוך עליו בימים הנוראים הללו הוא אביגדור ליברמן, שנבלע בתוך מערכת הביטחון כגימנזיסט מאוהב. מה שמעניין כרגע את איווט זה להמשיך לעשות את מה שהוא עושה עכשיו. ליברמן אינו הראשון שהתמכר לתפקיד שר הביטחון, ולזכותו ייאמר שהוא נכנס לנעלי המבוגר האחראי באלגנטיות מפתיעה. אבל גם הוא לא יוכל להציל את נתניהו אם יחליטו השותפים הקואליציוניים שהגיעה שעתו ושאסור לייצר תקדים שבו ישראל מנוהלת על ידי ראש ממשלה הנאשם בפלילים.
הסיבה השנייה, תדמיתית-פוליטית. בהמשך החודש צפוי להגיע לכאן נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ. עוד נחזור לביקור הזה. נתניהו לא רוצה מערכת פוליטית קרועה ומסוכסכת לקראת טראמפ. הוא רוצה להיראות, ולו לרגע אחד, מנהיג מחבק ומאוחד, ולא מסכסך ומשסה איש ברעהו. הוא צריך שקט פוליטי ותקשורתי כדי ליצור את התמונה הנדרשת לו, כמנהיג האולטימטיבי והיחיד שמסוגל לעמוד מול טראמפ כשווה מול שווים, כגוליבר בין גמדים. זו המציאות הווירטואלית שנתניהו היטיב לברוא כאן בשמונה השנים האחרונות. הוא זקוק לה כעת יותר מאי-פעם. גם הוא יודע שהספירה לאחור החלה כבר מזמן ושתוחלת חייו הפוליטיים עומדת בפני סיום, מסיבות פליליות. מכיוון שנתניהו הוא אדם שאינו מוותר לעולם, לא רק כשהסיכויים קלושים אלא גם כשאין סיכויים בכלל, עוד נצפה בלהטוטי ההישרדות הללו עוד זמן רב.