1. תיק פאקר: בעניין החקירה - הפרסום של אברמוביץ' בערוץ 2 מבוסס על הנחות עבודה נכונות, וכמו תמיד אצל אמנון, הוא ניתן ככל הנראה מפיהם של גורמי האכיפה הבכירים ביותר. יש, להערכתי, מצב שמדליפי המידע הזה עשו מעשה שהוא בבחינת "שלח לחמך". ככל הידוע לי, הפרק של ג'יימס פאקר בתיק 1000 אטרקטיבי ופלילי יותר מהפרק של ארנון מילצ'ן. קשה לוותר על קליינט כזה, שהרעיף על פי החשד ולכאורה טובין רבים על משפחת המלוכה.



במקרה של פאקר, הוכחת התמורה פשוטה יותר: הליך קבלת מעמד התושבות שלו בישראל היה בעיצומו. מעמד כזה היה מקנה לפאקר הטבות של עשרות מיליונים בתשלומי מסים. מכיוון שאינו יהודי ואינו בעל אינטרסים עסקיים בישראל, פאקר לא היה זכאי למעמד כזה. מישהו סידר לו, או סייע לסדר לו מעמד כזה. אם המישהו הזה, או בני משפחתו, קיבלו במקביל הטבות, כספים, מימונים וסיועים שונים, זהו מקרה קלאסי של שוחד. לכאורה, כמובן.



מה שלא ידוע עד כה הוא, שמנהלת העסקים הוותיקה של מילצ'ן, הדס קליין, הייתה גם מנהלת ענייניו של פאקר בישראל. הרי מילצ'ן הביא את פאקר ואך טבעי הוא שהאוסטרלי יסתייע במערכת הלוגיסטית של ידידו הישראלי בארץ. למשטרה ישנו הקצה של ההטבות וטובות ההנאה שהרעיף פאקר על מי שהרעיף, גם בלעדיו. עכשיו, כל מה שצריך זה את האיש עצמו, לצורך סגירת עדות ונעילת התיק. אלא שהאיש איננו. יכול להיות שהפרסום על כי אין בו צורך נועד, בין היתר, להמריץ אותו לצאת מהמחבוא? אין לדעת.



כך או אחרת, מה שברור הוא שבקרב הדרגים המקצועיים במערכת אכיפת החוק יש תמימות דעים: תיק 1000 יציב ובטוח גם בלי פאקר, ואולי הגיע הזמן לסגור עניין. יש למשטרה שלוש עדויות ראשיות מוצקות ואמינות (מילצ'ן, הדס קליין וי', הנהג של מילצ'ן), יש בידיה ראיות חפציות (קבלות, חשבוניות, פירוטי עסקאות ועדויות רבות נוספות על העברת הסחורה תמורת דרישה מפורשת מבני המשפחה או מטעמם), ויש בידי המשטרה עשרות (כן כן, עשרות) עדויות מסייעות המוכיחות שיטה.



ג'יימס פאקר. במערכת אכיפת החוק מסכימים על כך שתיק 1000 יציב גם בלעדיו. צילום: רויטרס
ג'יימס פאקר. במערכת אכיפת החוק מסכימים על כך שתיק 1000 יציב גם בלעדיו. צילום: רויטרס



את השיטה הזו מכירים קוראי הטור הזה שנים ארוכות. שיטה שבמסגרתה הדרך להתקרב למשפחת המלוכה ולהימנות עם המעגל הפנימי של הקרובים לצלחת היא מתנות, טובות הנאה ומימונים שונים. לא מדובר בטוב לב מזדמן של מקורבים כאלה או אחרים, אלא בשיטה הפועלת כמו מכונה משומנת. זוהי תעשייה שלמה שהתפתחה סביב היישות המכונה "בלפור" בשנים האחרונות. עכשיו הכל קורם עור וגידים לכדי תמונת מציאות ראייתית אחת במשרדי יחידת להב 433.



2. תוכנית לאודר: אחד ממרעיפי המתנות הללו היה פעם המיליארדר היהודי־אמריקאי רונלד לאודר. איש נדיב, טוב לב, אוהב ישראל אמיתי, שהפך לגרופי מספר אחת של נתניהו כשביבי היה שגריר באו"ם. לאודר הוא שפתח לנתניהו את הסלון של המיליארדרים האמריקאים והעניק לו מטרייה כלכלית אינסופית שנים ארוכות. אם לאודר היה מחליט לדבר בחדר החקירות בלוד, לא רק את פאקר הם לא היו צריכים, גם מילצ'ן היה מתייתר (אם כי במקרה של לאודר, רוב הפעילות נכנסת לתחום ההתיישנות).



כל הטוב הזה לא מנע מנתניהו לציית להוראה החד־משמעית שקיבל ולהעיף את לאודר לכל הרוחות לאחר שידור תחקיר "ביביטורס" בערוץ 10 בשנת 2011. לא עזרו מאמצי הפיוס ויוזמות הסולחה השונות. ההוראה הייתה חד־משמעית: הנ"ל ז"ל, וחסל.



לאודר היה מי ששימש כשליחו החשאי של נתניהו למו"מ ההוא עם הנשיא חאפז אסד האב, בקדנציה הראשונה בשנות ה־90. מי ששמע את הסיפור בזמן אמת מלאודר יודע שנתניהו הביע נכונות לרדת מרמת הגולן תמורת שלום, נקודה. זה לא מונע ממנו עכשיו להתגולל על אלה שניהלו בתורם את אותו מו"מ בדיוק. בינתיים הפך לאודר ליו"ר הקונגרס היהודי העולמי, אחד הארגונים היהודיים החשובים בעולם. חוץ מזה, כפי שפרסמה טל שלו ב"וואלה ניוז" לפני כמה ימים, לאודר הוא גם אחד האנשים הקרובים ביותר לטראמפ. בין השניים מסכת עמוקה שנמשכת עשרות שנים של יחסים קרובים במיוחד, כולל משפחתיים. הם עשו עסקים יחד, למדו יחד ולוחשים איש על אוזן רעהו מאז שנות ה־90. מגדל טראמפ ממוקם במרחק כמה בלוקים ממטהו של לאודר, על אותה גדה (מזרחית) של השדרה החמישית בניו יורק. בימים שבהם מודלף (לאתר "פוליטיקו") עד כמה מאוכזב שלדון אדלסון, שתרם עשרות מיליונים לקמפיין טראמפ, ממדיניותו וממינוייו של הנשיא, לאודר חוגג במעגל הפנימי של טראמפ ונתניהו חורק שיניים.



וכאילו כל זה לא מספיק, ללאודר יש חלום נוסף: להגיע לשלום בין ישראל לעולם הערבי. מכיוון שיש לו האמצעים ויש לו הקשרים, הוא לא מסתפק בחלומות. הוא מנסה להתמקד גם במעשים. בשנים האחרונות שוקד לאודר על עשיית נפשות למתווה שלום מוסכם, המבוסס על יוזמת השלום הערבית, בין ישראל לשכנותיה הערביות. הוא משוטט במזרח התיכון דרך קבע, אורח רצוי בארמונות המלוכה והנשיאות השונים, ומקדם את היוזמה. לא מדובר ברעיונות ערטילאיים, אלא בתוכנית של ממש. יש לה גם כמה שותפי סוד ישראלים.



משנבחר טראמפ, הפך לאודר ליועצו הלא־רשמי הקרוב ביותר לסוגיה. בסביבתו של נתניהו סבורים שלאודר הוא־הוא מנוע הבעירה האמיתי של טראמפ בכל הקשור לנחישותו להגיע ל"דיל האולטימטיבי" בין ישראל לפלסטינים. אף על פי שהיא מוגשת קרה, זוהי נקמה מתוקה במיוחד של מי שהשקיע את נשמתו, הונו ומרצו למען נתניהו, והושלך כאחרון הכלבים מעל פניו. אז מתברר שגם אם זורקים את לאודר מהדלת, הוא יודע לחזור מהחלון, ועוד עם מטוס פרטי.



יחד עם זאת, המילה האחרונה טרם נאמרה. נתניהו מפעיל מכבש עצום על טראמפ וסביבתו, במאמץ להוביל את הנשיא למסקנה המתבקשת ההגיונית ביותר: שומר נפשו ירחק מהסיפור הישראלי־פלסטיני. כרגע, ללא הצלחה יתרה. כפי שהוערך ב"מעריב" בשבוע שעבר, הסיכויים שטראמפ יכריז על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים במהלך ביקורו כאן, שואפים לאפס. במקרה הטוב, נחלץ מפיו הצהרה על אחדותה של העיר, או הכרה בירושלים כבירת ישראל. אנשי נתניהו כבר מסחררים את הספין שלפיו הצהרה כזו חשובה אף יותר מהעברת השגרירות גופא. פייק מוחלט, כמובן.



סביר להניח שטראמפ יבקש מנתניהו את התוכנית שלו (של ביבי) לשלום. בלי טריקים ובלי שטיקים. מהם הגבולות שלך, מהם הקווים האדומים שלך, איך נראה ההסדר שלך. הגעגועים לברק אובמה יתקפו את נתניהו מוקדם מכפי שציפה. איפה דניס רוס הטוב והמיטיב, שתמיד יכול לגונן בגופו על הערוץ החשאי בלונדון ולטעון שמדובר ב"מסמך אמריקאי"? עושה רושם שטראמפ אינו המשיח שלו פילל ביבי, אבל לכל ניתוח בהקשרים הללו חייבים להוסיף את כוכבית האזהרה הקבועה: מכיוון שמדובר בדונלד טראמפ, שכבר הבטיח, חזר בו והבטיח שוב כל הבטחה שבעולם, הכל כפוף למצבי רוח ושינויים של הרגע האחרון.



3. אוקיינוס של שנאה: השבוע חגגנו עצמאות. הפעם, בסימן 50 שנה לאיחוד ירושלים. מטקס הדלקת המשואות דרך בית הנשיא ועוד שלל אירועים ממלכתיים מגוונים שהעלו על נס את בירת ישראל. בדיעבד, משהו היה חסר לי בחגיגות האלה. לא רק לוחמי תש"ח, שפרצו בגופם את הדרך לירושלים במלחמת העצמאות ונפלו בה וסביבה במאותיהם. חסר לי גם השם יצחק רבין.



הוא היה גם בתש"ח, כמפקד חטיבת "הראל" שלחמה על ירושלים, והוא היה גם במלחמת ששת הימים. הרמטכ"ל. ראש המטה הכללי. בדרגת רב־אלוף. תעשיית המציאות המדומה הפורחת סביבנו, תרבות הספינים, הבערות והנבערות, שהשתקפה השבוע באופן מושלם בסרט של "המקור" על ח"כ דוד ביטן, העלימה את רמטכ"ל ששת הימים ומפקד הראל מיום העצמאות הזה, שנבנה סביב האירועים שהוא פיקד עליהם. זוהי מגמה מתוזמרת, מתוכננת ומחושבת הזוחלת סביבנו בשנים האחרונות. אפילו בטקס בבית הנשיא לא טרח רובי ריבלין להזכיר בנאומו שהתמקד במלחמה ההיא, את הרמטכ"ל שלה. אם כי, במקרה של ריבלין אין לי ספק שמדובר בהיסח הדעת. מה שאי אפשר להגיד על יתר המקרים.



לא ירחק היום ותלמידי ישראל ילמדו שאת ירושלים שחררו הרמטכ"ל דוד ביטן ודוברת צה"ל מירי רגב. השמאל, שהקים את המדינה הזו במאבק של עשרות שנות דם, יזע ודמעות, הפך למילה גסה. ראש הממשלה הופך את שוברים שתיקה, ארגון של קצינים ולוחמים קרביים, לגסטפו המודרני. שוב, כדי למנוע ספק: אישית אני מסתייג מהפעילות של הארגון הזה בחו"ל, אבל מכאן ועד להגדרתם כבוגדים, ארוכה הדרך. כל אחד מלוחמי וקציני ופעילי הארגון הזה עשה למען ביטחון המדינה הרבה יותר ממה שעשתה אחת המגדפות הראשיות שלהם, ציפי חוטובלי, שבקושי עשתה שירות אזרחי (היא הרי שומרת נגיעה).



הורים שכולים של קצינים ולוחמים קרביים, שמעיזים לקיים טקס זיכרון משותף עם הורים שכולים פלסטינים, סופגים מטח של קללות, יריקות ועלבונות בכיכר העיר. כאילו הרעילו את הבאר הקולקטיבית של כולנו. שוב, גם במקרה הזה, לא בטוח שאני הייתי משתתף בטקס כזה (הייתי בודק טוב מראש את זהות ההורים השכולים הפלסטינים. אם אין בהם מחבלים, הייתי משתתף). מכאן ועד להוקעתם כמשתפי פעולה עם הנאצים, משתרע אוקיינוס שוצף של שנאה וליבוי יצרים, מתוצרת השלטון.



לקראת סוף השבוע, כשאזלו הספינים המקומיים, נרשמה הסתערות נוספת על גרמניה. עכשיו, כשאובמה איננו, איראן רחוקה ואפילו התאגיד נמאס כבר על כולם, זקוק נתניהו לדמון חדש. מה עושים? מתנפלים על הגרמנים. נשיא גרמניה לא התחייב שלא יפגוש את שוברים שתיקה!! הייתם מאמינים לחרפה הזו? הרי זה גובל בשואה שנייה. אין לישראל ידידה נאמנה יותר באירופה מגרמניה. הנשיא הגרמני הזה הוא אוהד ישראל ותיק, עם קבלות. בדיוק כמו שר החוץ הגרמני שחטף כאן מקלחת של ביוב לפניו. כשצריך דחוף את ההנחה על הצוללות, יודעים לרוץ ולהתרפס בפניהם. כשצריך לגזור עוד איזה קופון מהאריות של "הצל", נכנסים בהם. כאילו אין מחר.



בגרמניה, כמו חלקים נוספים באירופה (ואפילו ארה"ב), יש עימות מתמשך בין אוהדי ישראל לשונאיה. השונאים, אגב, מתרבים בקצב מהיר יותר מהאוהדים. הם גם צעירים יותר. הדור הוותיק הולך ומפנה את מקומו. אנשים שלא יודעים הרבה על השואה מגיעים במקומם, והאהדה לישראל אינה טבעית עבורם. במקום להיאבק על מקומנו בין בני התרבות, אנחנו משתדלים להוכיח להם, בכל פעם מחדש, כמה אנחנו ראויים לשנאתם. במקום לבצר את הדמוקרטיה שלנו, אנחנו חותרים תחתיה. היי, אבל קיבלנו כותרת ראשית ולא מעט לייקים.



הרצוג. מפגין התאוששות. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90
הרצוג. מפגין התאוששות. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90



4. גיליון למזכרת: עמוס רגב, המייסד והעורך הראשון של "ישראל היום", נזרק מתפקידו. דיווחים על ה"קלקולים" בין החינמון האדלסוני ללשכת ראש הממשלה ובעלה התפרסמו כאן בחודשים האחרונים. זה היה רק קצה הקרחון. לרגב נמאס כנראה מגחמותיה של משפחת המלוכה. בסוף, גם הוא בן אדם. בהתחלה הוא ביקש וקיבל גיבוי של הבעלים (מרים ושלדון אדלסון, בסדר הזה). אבל לא לעולם חוסן. רגב הלך בדרך כל מלחכי הפנכה שליחכו לפניו.



קשה לעמוד בפיתוי הלא פשוט לעשות כאן מרגב עכשיו קציצות. הרי האיש ראוי לכל זה. אנסה להתאפק. אני מכיר את רגב מצוין. מקרוב. רובה המכריע של ההיכרות הזו היה חיובי. הוא היה ראש אגף החדשות ב"מעריב" כשאני הייתי הכתב המדיני. אלה היו ימים טובים, מקצועיים, של עיתונות חושפת, מבקרת ולוחמת. לא "אנטי ביבי", אלא אנטי שלטון כלשהו. כפי שעיתונות צריכה להיות. אחר כך הוא נפלט מ"מעריב", אחרי שנפלט מ"ידיעות", ונשבע לנקום. בא אדלסון, וצצה לו הזדמנות הנקמה. אני מניח שרגב אפסן את המצפון העיתונאי שלו במקפיא, שכנע את עצמו שמה שהוא עושה זה צדק פואטי, וברא את החינמון בצלמה ובדמותה של "הגברת". אני בספק אם רגב, אחד האנשים המשכילים שהכרתי, היה רוצה שעל מצבתו נחרוט את ההישג הזה.



אחרי שאכל את הדגים הסרוחים, עטופים בעיתונים המצהיבים, וגורש מהעיר, קל להתעמר ברגב. מצד שני, הוא עשה גם כמה דברים טובים. בעיקר בשנה האחרונה. הוא הדף יוזמות מטורללות לחלוטין, הוא החליט מתישהו שיש גבול לכל תעלול, והוא אפילו סירב לכמה דברים שקשורים בי. הוא סימן קו על החול. מעט מדי, מאוחר מדי, אבל יותר טוב מכלום. במאמץ רב, אני אזכור לעמוס רגב את השנים ב"מעריב" ואנסה לשכוח לו את העידן ב"ישראל היום".


מה שכן, וכמו שכבר נאמר ונכתב לפני שהטור הזה ירד לדפוס: יביט כל מלחך פנכה בגורל של רגב, ויידע: כך תגמור גם אתה. הסטטיסטיקה לא משקרת. בסופו של דבר, כשהאבק מתפזר, אדי השמפניה הוורודה מתפוגגים וניחוח הסיגר נישא עם הרוח, ייזקפו לכולכם מעשיכם, מחדליכם ושתיקתכם. הגורל הקולקטיבי משותף כמעט לכל מי שעסק במלאכות הבזויות הללו.



5. איתות מהרצוג: נסיים, כרגיל, במפלגת העבודה. היום, אם לא תהיה הארכה נוספת, אמור להיחתם סוף־סוף המפקד של המפלגה. מה יעלה בגורלם של 12 אלף הטפסים שנפסלו על ידי מבקר המפלגה? ההערכה היא כי למעלה ממחציתם אכן יוצאו מהמפקד. ככל שיותר מתפקדים ייפלטו עקב ליקויים שונים, כך הולך מאבק הפריימריז ונפתח. זה לא ייגמר עד שזה לא ייגמר, ובמצב הדברים הנוכחי, כמעט הכל אפשרי.



יצחק הרצוג, הנחבט הלאומי, מפגין בינתיים התאוששות. הוא לא מתרגש מההובלה של עמיר פרץ, המומנטום של אראל מרגלית, הקמפיין המרשים של אבי גבאי או ההפתעה של עמר בר־לב. הרצוג מינה לאחרונה את יצחק פרי לתפקיד מנהל המטה. פרי ניהל בעבר שני קמפיינים מוצלחים לאהוד ברק. הוא הבעלים של מכבי ראשל"צ בכדורסל, יהודי קשוח שיודע לעבוד. בוז'י לא מתכוון לוותר בלי קרב. כבר מזמן לא נרשמה מערכה כבדה כל כך, על פרס כל כך קל.