בעוד כשבועיים ינחת כאן נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לביקור בזק בן יום־יומיים. הוא יגיע לאחר ביקור בוועידת פסגה של מנהיגים ערבים סונים בריאד, בירת סעודיה. בכנף בגדו יביא ציפייה לברית חדשה המחזקת את שורשיה של ישראל בשכונה המזרח־תיכונית; ציפייה לקיומו של מתווה שלום, שינסה להתניע תהליך מדיני בינינו לבין הפלסטינים.
טראמפ מגיע סמוך ליום ירושלים, המציין את איחודה, כיבושה או שחרורה של העיר. תלוי בעיני המתבונן. אבל זהו גם יום שמציין בעיני כל המתבוננים את המועד שבו המילה “שלום” הפכה בהדרגה שם קוד ישראלי לדברים רבים מלבד עוצמה. עיר השלום, שאוחדה במלחמת ששת הימים, הביאה עמה משיחיות סוחפת, שדחקה את רעיון השלום לפינת התמימות. פיגועי הטרור הנוראים ששטפו את הארץ עם התנפצותו של תהליך אוסלו דחפו אותו לפינת ההזיות. מרכיביה של הלאומיות הישראלית - שונו.
בתחילת דרכה הייתה הציונות דחף לביטוי של ייחודיות רוחנית, חברתית ותרבותית. קורות העם היהודי ובעיקר עליית האנטישמיות והשואה הוסיפו לה את מרכיביה ההישרדותיים והלוחמניים; מרכיבים שהמשיכו להתפתח במהלך מלחמות האין ברירה שניהלה ישראל. אלא שהמשיחיות של מלחמת ששת הימים שינתה לחלוטין את מרכיביה של הלאומיות הישראלית. המרכיבים ההישרדותיים הפכו למרכיבים כוחניים. השאיפה לייחודיות ערכית התחלפה באמונה בעליונות רוחנית. כזו המגדירה עצמה באמצעות משחק סכום אפס בינינו לבין הפלסטינים. על רקע זה היה קל לאמץ את התפיסות הביטחוניות ואת התפיסות הכביכול ריאליסטיות הגורסות כי אין פרטנר. אלו תפיסות שסייעו לתרץ את המשך החזקת השטחים. מימין ומשמאל נסחפה ההנהגה עם הרוח המשיחית.
השלום החל להתפרש ככניעה
השלום הפך נחלת החלשים. מילה מקבילה לכניעה, להתרפסות, לפראייריות. ראשי המדינה, שחששו לאורך השנים לאבד מיוקרתם, נמנעו יותר ויותר מלהעלותו על דל שפתותיהם. הסיבה לכך טמונה במהותו של השלום, המציבה אותנו מול שכנינו כשווים בין שווים, בלי חומות, עירומים מכל רטוריקה המכסה על חולשותינו, מחויבים להגדרה מחודשת של זהותנו הייחודית שלא באופן לעומתי. אחרי שנים של הסתתרות מאחורי הכוח אפשר להבין את האיום הגלום בו.
לרגל בואו של טראמפ, וכדי שלא תהיה חריגה מהמשוואה, משנס כבר כעת יו”ר הבית היהודי ושר החינוך נפתלי בנט את מותניו. בראיון לרינה מצליח במוצאי שבת הוא לגלג מבעוד מועד על רפיסות הממשלה. “הבית היהודי”, כך הצהיר, “היא עמוד השדרה של הממשלה. אנחנו שומרים על הכוח שלה. אנחנו מחדירים בה את הכוח למשול”. מפלגתו, במילים אחרות, ניצבת מוכנה ודרוכה, כדי למנוע מהממשלה להידרדר לתהום השלום. טראמפ, שבדיוק סיים לחבק את אבו מאזן, פונה כעת לחבק חיבוק דוב, יש יאמרו, את נתניהו. לא מן הנמנע שדווקא המנהיג הגמלוני, חסר הסבלנות, נטול הידע והיכולת לאנליזה היסטורית יהיה זה שיחייב אותנו להתמודד עם הפחד. בלי הוד והדר יש סיכוי לא רע שהוא יהיה זה שיעזור לנו למצוא את האומץ לא להיות חלשים.