לשארם א–שייח', היא אופירה, כבר לא נחזור בשלישית. כל שנה ב–25 באפריל אני נישא על כנפי הדמיון ומוצא את עצמי מתחת לפני המים הצלולים, המום מהיופי הבלתי ניתן לתיאור במילים של הריפים, הדגים המדהימים בצבעוניותם והשקט המרגיע. אני נזכר בוואדי הקטן שבין אופירה למפרץ נעמה, שבו הייתי מוצא מקלט בימי החגים מנודניקים צפוניים שירדו דרומה וחשבו שאני צריך לעמוד לרשותם. הם לא הבינו שירדתי לדרום הרחוק והזרוק כדי לברוח מהם, לא לראות את פרצופיהם הצבועים ולשמוע את זיוני השכל שלהם.
 

הוואדי הזה, שהתחבר לים במפרצון קטן, היה גן העדן הפרטי שלי. הייתי מסוגל לשכב בלילה שעות על קו החוף - הרגליים במים, שאר הגוף על החול, העיניים מביטות בשמיים, שהיו זרועים בכוכבים. המוזיקה שהשמיעו גלי החוף הקטנים הייתה הכי נעימה בעולם. שלושה ימים לפני הפינוי עליתי על הג'יפ הירוק שלי (וויליס 1964) והתחלתי במסע לכיוון אילת.
 

25.4.1982 היה נקודת המפנה בחיי: אחרי כמה שנים בגן עדן ידעתי שאני חוזר לגיהינום של הציוויליזציה. התמונות שחולפות לי בראש ב"יום הזיכרון לפינוי" מדהימות. אני נזכר ביום שבו הגיע השיטפון הגדול. מכוניות התהפכו, חלקן נסחפו לים, אנשים נהרגו, שתי חיילות בבסיס חיל האוויר טבעו במשרד שבו עבדו, סגן ראש המינהל התחשמל כשעמוד חשמל התמוטט על הרכב שבו נהג, הקומה הראשונה של מלון "מרינה שארם" במפרץ נעמה התמלאה אדמת סחף ונאטמה - זה היה מראה נורא מפחיד אבל גם מלא הוד. הטבע שולט, ולבני האדם אין מה לעשות נגדו. אחד הצילומים הנפלאים שיצאו מהמצלמה שלי היה של ילדים במרכז המסחרי באופירה, עומדים בשלולית כשהם אוחזים במטריות.

לא אשכח לעולם את הקטע הרומנטי שהיה לי עם מישהי שנחשבה לאחת הנשים היפות בעולם, שאיתה ביליתי בוואדי הפרטי שלי. היינו בקצה מוסתר של המפרצון כשהגיעה בדואית עם עדר קטן של עזים. היא הביטה לצדדים, חשבה שאין איש במקום, התפשטה והחלה להכניס אחת־אחת את בנות העדר לים, על מנת לרחוץ אותן. קיללתי את עצמי על שלא הייתה עלי מצלמה.
 

את הקטע שבו כמעט סיימתי את חיי בים אני זוכר כאילו היה אתמול. יצאתי עם עדי צוורדלינג ביאכטה של חברת טרופי פיש, שעבורה עבדתי בדיג של דגי נוי, לאי טיראן. הייתה לנו הזמנה לדגים שנמצאים אך ורק בין הריפים של האי. כשיצאנו הים היה שקט ורגוע, הריפים הפראיים שכף רגל אדם טרם דרכה עליהם וריסקה אותם היו מרהיבים ביופיים, ראשים של לוקוסים ענקיים הביטו בנו - פולשים זרים שמאיימים על הטריטוריה שלהם. לאט־לאט החל הים לגאות והפך משקט לסוער.

על הסיפון של היאכטה, בתוך פיילות גדולות, היה השלל הצבעוני של דגי הנוי שהיו חייבים להגיע למתקן החברה שבחוף בזמן קצוב. התחלנו לנוע כשהגלים מקפיצים את היאכטה בצורה מפחידה למדי, ואז כבה המנוע. עדי נכנס להיסטריה: "אין דלק... אין דלק...". התקווה היחידה שלנו באותו רגע הייתה שחיל הים יבחין בנו ויחלץ אותנו. 
 

הים הפך רוגש, ונאלצנו לרוקן את הפיילות עם הדגים לים בחזרה. נסחפנו במהירות בלי שליטה, קשרנו בלוני צלילה לחבלים וזרקנו אותם לים בתקווה שיאטו את קצב ההיסחפות שלנו. התחילה לרדת חשיכה. לא היה לנו אוכל, היו ממש מעט מי שתייה, לא היה מכשיר קשר, פלצפונים עוד לא היו באותם ימים, בדמיון רצו מחשבות כגון: מה יקרה אם ניפול בשבי הסעודים, מה יקרה אם נתהפך ונהפוך מאכל לכרישים, מה יכתבו בעיתונים על הסיפור. זה היה מפחיד. למזלי היה לי סטוק של סיגריות, אז ישבתי בשקט ועישנתי. עדי היה אחוז היסטריה. הבטנו אל קו האופק, לראות אם יש ספינה כלשהי, הסתכלנו לשמיים בניסיון לאתר מטוסי חיפוש, היינו על סף ייאוש, כל דקה נראתה כנצח. 

הפגנות לפני פינוי סיני, צילום: נתן זהבי


היאכטה התרוממה לגבהים וצנחה פעם אחרי פעם. חשבנו שחוט השדרה שלנו מתפרק מהנחיתות, ועדי לא הפסיק לדבר על העינויים שנעבור אם הסעודים יתפסו אותנו. צחקתי עליו ואמרתי שאולי נגיע לחופי תימן, ושיש לי קשרים עם המאפיה של כרם התימנים - הוא רצה לרצוח אותי על הציניות שלי.

בשלב של ייאוש טוטלי, כמו בסרטים, ראינו מרחוק אור עמום. עמדנו על הסיפון ונפנפנו בידיים. עדי צרח כאילו מישהו יכול לשמוע אותו בסערה. האור התקרב, מהבהב ונעלם.

כשהגלים עלו מעלה־מעלה, הם הסתירו אותו, אבל באיזשהו שלב יכולנו לזהות שזו ספינת דבור שמתקרבת אלינו ובשלב מסוים הפעילה את מערכת הכריזה והודיעה שהם באים לחלץ אותנו. באותו זמן כבר עמדו חברים מודאגים על הרציף בבסיס חיל הים, מחכים לשמוע מידע על שני האבודים. הדבור נצמד לדופן הספינה שלנו, והחיילים הורידו חבל עבה שנקשור לחרטום. זה היה מבצע מסובך, ההתנגשויות בין הדבור ליאכטה כמעט פירקו אותה. כשבוצעה הקשירה, החל מבצע הגרירה לחוף, עינוי לא קטן שנמשך שעות. 
 

20 שנה אחרי כן ירדתי ממשרד עורכי דין ליד מגדל שלום. ניגשתי לתחנת מוניות כדי לתפוס מונית. כבר נכנסתי למונית, אבל אז הנהג שהיה שני בתור ביקש מחברו לקחת את הנסיעה במקומו. התעצבנתי ולא הסכמתי, הנהג אמר: "כדאי לך, תאמין לי". עברתי מונית. כשהתחלנו לנסוע, הנהג חייך חיוך גדול ואמר: "אתה חייב לי את החיים שלך, מיסטר זהבי היקר". הבטתי עליו בפליאה. לרגע חשבתי שזה עוד קוקו שברח מאשפוז ובא להסתלבט עלי. הבחור ליד ההגה ראה שאני עומד להתעצבן והרגיע: "אתה זוכר שהיית עם עוד מישהו על יאכטה ונסחפתם לכיוון קיבינימט והייתם בטוחים שגמרתם?". "זוכר", עניתי לו.

הנהג הכניס אותי למתח. "אתה חייב לי סיגריה, תביא אחת", אמר. נתתי לו, ואז הוא זרק לי בנונשלנטיות: "אני הייתי לוחם בדבורים. עמדנו כבר לחזור, מיואשים מזה שלא מצאנו את היאכטה שלכם, ואז פתאום ראיתי משהו בקו האופק. אמרתי לחבר'ה שראיתי משהו שנראה כמו כלי שיט. הם הביטו ולא ראו, התעקשתי. מפקד הדבור החליט שזה הניסיון האחרון ואם זה לא זה חוזרים לבסיס, ובבוקר, עם אור ראשון, היה תכנון להעלות לאוויר מטוסים ולהוציא כמה כלי שיט לחיפוש, אם הים יאפשר את זה, כי הים היה מסוכן גם עבור הדבור". 
 

הבטתי מופתע לחלוטין מהמפגש המרגש הזה. "בעניין הסיגריה", צחק הנהג, "איך שנכנסנו למעגן, עוד לפני שירדנו לחוף, התחננת שניתן לך סיגריה ושאלת אם יש וויסקי על הדבור. וויסקי לא היה, אבל סיגריות היו, ונתתי לך קופסה טיים". כשעמדתי לשלם לו עבור הנסיעה, הוא כעס עלי. התעקשתי, הוא התעקש, ומי שהציל את המצב המביך היה קבצן שחבש כיפה גדולה, מאלו שניגשים לחלונות הרכב. נתתי לו 100 שקל ושלחתי אותו לעשות "מי שביירך" לנהג המונית.

אני יכול למלא מוסף שלם בסיפורים ותמונות מהשנים הטובות בשארם, שהסתיימו בחתימת הסכם השלום בין מנחם בגין לנשיא המצרי אנואר סאדאת ובמסע העצוב שלי על הג'יפ מאופירה לאילת כשאני מתודלק בערק ומזיל דמעות פרידה. את המסע הזה סיימתי בכפר של רפי נלסון באפיסת כוחות. שלושה חודשים רבצתי אצל נלסון שתוי כלוט, מקווה שנוכל לחזור הביתה לשארם. השיער הלבין, הכרס גדלה, הלב נשבר. אמרו לנו שהפינוי הוא מחיר השלום - סאדאת נרצח, בגין שקע בדפרסיה ודעך עד שמת. ואני, ברגעי עצבות, שוקע בחלומות אבל יודע שגם אם ישובו לשארם בשלישית - לא אגיע לשם.

(נ.ב. בשבוע שעבר כתבה קרני אלדד במוסף הפוליטי טקסט מקומם, שבו נאמר בין השאר: "פעם גרתי באופירה.

באותו זמן מנחם בגין, שהיה חבר של סבא שלי, מכר את הבית שלי ואת הארץ שלי תמורת משהו אמורפי". תגידי, קרני, האם כשכתבת על סבא שלך התכוונת לד"ר "שייב" אלדד, או ליהושע בן–ציון, עבריין מורשע, ששוחרר בגלל מחלה קשה מבית הסוהר בטרם זמן, והייתי רואה אותו עולה בעלייה לאופירה בצעדים נמרצים, שלא תאמו בדיוק צעדים של אדם הנוטה למות?).