יום העצמאות שלי השנה היה חגיגי במיוחד: הגברת לקחה את אמה ובנותיה לפראג והשאירה אותי להיות עם חופשי בארצי, שמשתרעת על פני כל הסלון בואך המטבח, עם גישה פתוחה לחדר השינה ולאמבטיה.



מתוך הזדהות עם מאבקן הצודק של נשות המשפחה לבלות ארבעה ימים בשופינג בלי להיות מוטרדות מהשאלה באיזו מבשלת בירה מקומית ראו לאחרונה את הגולם מפראג, כלומר את אבא, השתרעתי לי על הספה והכרזתי על ערב “הגולים מפראג": רק אני, ערוץ הספורט ומזגן שמשאיר את ניחוחות המנגלים בחוץ. אם החופש הוא הפשע המושלם, הרי שצריך להביא אותי בפני בית הדין בהאג: המבורגר, בירה, שליטה בשלט, בלי “אבא מה יש לאכול?" או “קר לי נורא, אולי תכבה את המזגן?".



זיקוקים התפוצצו בשמי העיר, גבעת חלפון שוב לא ענתה ו"חופשי זה לגמרי לבד" שרתי לעצמי את השיר שהתניע את הקריירה של “בנזין" - בערך בשנה שבה היה לי בית משלי בפעם האחרונה.



מה היה קורה לו היה זה המצב הקבוע? הרהרתי הרהורים מסוכנים, עד שנזכרתי בכתבה שבמסגרתה ליוויתי פעם שבוע שדאות של מחלקת חי"ר: בשעה הראשונה עוד התפעלתי מכמה שהמאג נהיה קטן ומכך שהמילה “רעל" פינתה את מקומה למילה “רבאק", אבל בעיקר מכמה שכל השאר לא השתנה. בין פזצטאות על קוצים, חפירת שוחות, הסתוות ועוד, שלחו אלי מעת לעת חיילים ששמחו לקבל כמה דקות הפסקה כדי לדבר עם “התקשורת". היו שם מי שאנחנו אוהבים לכנות במליצה “כל שכבות העם", אבל כשחקרתי מעט את הרקע האישי שלהם גיליתי שמשהו בכל זאת משותף לרובם: הם באו ממשפחות.



כן, אני יודע שהמשפט האחרון נשמע מוזר שכן אף אחד לא סבר שתינוקות באים מהבקו"ם, אבל ברשותכם אסביר: הרקע הכלכלי שלהם היה לא אחיד, גם הרקע הדתי והעדתי היה מגוון, אבל כולם דיברו באהבה על המשפחות שלהם. תאמרו שאיזה טירון - ועוד קרבי - לא מתגעגע למשפחתו? ואני אומר לכם בדיוק איזה: אותו אחד שאין לו משפחה.



בואו נביט אל קבוצת ההתייחסות שלנו, המערב: במרבית מדינות מערב אירופה, למשל, חצה מזמן אחוז הילדים שגדלים במשפחות לא מסורתיות את רף ה־50%. רוצה לומר - יותר ממחצית הילדים גדלים עם הורה אחד (לרוב האם), חלקם ללא אחים או עם אחים למחצה (גם בישראל מסתיימים כשליש מהנישואים בגירושים, וכשמנטרלים את השפעתם של החרדים והערבים על הממוצע, מקבלים אחוז גירושים גבוה בהרבה).



לאן אני חותר? ובכן, ההתפרקות של מוסד המשפחה בחברת השפע מרסקת את המערכות החיוניות של חיינו: אם אין משפחה - אין חברה; ואם אין חברה - אין מדינה; ואם אין מדינה - אין צבא; ואם אין צבא - אין חיים, בטח לא באזור הזה של הגלובוס.




רודפים אחרי האושר



לפני שאעליב מישהו עד עמקי נשמתו, אני מוכרח להסתייג ולומר שאין לי שום דבר אישי נגד משפחות חד־הוריות, אלטרנטיביות ועוד. אני מכיר כמה כאלה עם ילדים מקסימים להורים אוהבים ואיני מטיל בהן דופי, אלא רק מנסה להראות שלפעמים מאחד ועוד אחד טובים עלולה לצאת תוצאה אחרת: המשפחה היא המקום הראשון שבו אנו לומדים שיש מסגרת גדולה וחשובה מהאינדיבידואל, מסגרת שצריך להגן עליה כמעט בכל מחיר (וכן, אני יודע שיש חיילים מצטיינים עם רקע שונה לגמרי, אבל כשמדברים על הכלל - הם היוצאים מן הכלל).



אנחנו חיים בעידן שבו הרדיפה אחר האושר היא הבון-טון: מגיל צעיר מטיפים לנו שהחובה היחידה שלנו היא להיות מאושרים ושמותר לנו לעשות רק מה שאנחנו רוצים: אנחנו כבר לא עובדים כדי להתפרנס אלא למען ה"אתגר", כשקצת קשה לנו בזוגיות (ואיזה קשר זוגי אינו קשה לפעמים?) אנחנו ממהרים לפרק אותה בשם המחויבות לאושר האישי שלנו ואחר כך משקרים לכולם ש“לילדים שלנו טוב כשטוב לנו". בולשיט: לילדים שלנו טוב כשכל המשפחה יושבת סביב השולחן ביום שישי בערב, עם קידוש או בלעדיו - גם אם אמא ואבא רבים לפעמים.



ממש כשם שאנחנו מלמדים את הילדים שלנו לדחות סיפוקים ולא להירתע מאתגרים, כדאי שנשמש להם דוגמה אישית ונתאפק קצת. לא רק מפני שברוב המקרים פרק ב' נתקע בדיוק באותם מקומות שבהם נתקע פרק א' אלא מפני ש... אתם יודעים מה? עזבו. אני לא רוצה לחנך אף אחד שלא מוכן לראות את עצמו חלק משלם גדול יותר, אלא רק להצביע על העובדה שהאגואיזם שהפך למנוע של חיי הפרט עוד עלול למוטט את הכלל.



אגב כלל: דיר באלק לגעת לי במזגן! כן מותק, זה כלל חדש שהמצאתי כשהייתן בפראג.