לפני שש שנים, בימי הכנסת ה־18, הניח ח”כ אבי דיכטר (אז בקדימה) את חוק הלאום. הייתי אז ח”כ בסיעת האיחוד הלאומי וצירפתי בשמחה את חתימתי לחוק. 40 חברי כנסת עשו כך, ובהם גם רבים מחברי קדימה. אם זיכרוני אינו מטעני - תחילה תמכה בו גם ציפי לבני, אך שהחלו אבירי השמאל להשתולל בשם הדמוקרטיה, נבהלה והורתה לדיכטר לגנוז את החוק. ידעתי כי החוק חשוב מאוד, ולכן הגשתי הצעת חוק זהה. בדברי ההסבר שלי ציינתי, כמובן, כי זכויות היוצרים שייכות למכון לאסטרטגיה ציונית, שניסח את החוק, ולח”כ דיכטר, שהיה אמיץ דיו להגישו.
אחר כך היו בחירות, ובכנסת הבאה (ה־19) הייתה לבני לשרת המשפטים; תפקיד אידיאלי למי שרוצה לקבור חוקים. וכך, אף שבנימין נתניהו (גם אז ראש הממשלה) התחייב לקדם את החוק - קברה אותו השרה לבני קבורת חמור טקסית בנהלים הפרלמנטריים המקובלים. וכי למה לה לריב עם אבירי זכויות הערבים? ראש הממשלה לא גילה אז שום סימני מורת רוח .
אבל עוד לא אבדה תקוותנו. כעוף החול קם החוק ועלה, כהצעת חוק פרטית, ושוב מטעמו של ח”כ דיכטר, שהשתחרר בינתיים מכבלי קדימה, המפלגה הצבועה שוויתרה בשמחה על כל אידיאולוגיה, מימין ומשמאל. הצעת החוק עברה שלשום פה אחד בוועדת השרים לענייני חקיקה. הנוסח אומנם רוכך מעט , אך העקרונות החשובים נותרו בו. וגם סעיף השפה העברית הוחזר. עוד נשוב לסעיף החשוב הזה.
שומו שמיים וזעקי "הארץ"
אם יתקבל חוק יסוד: הלאום, ותיכלל בו גם הפסקה האומרת שכוחו יפה מחוקי יסוד אחרים, כגון כבוד האדם וחירותו, מדובר בהישג לאומי עצום. שוב תוחזר הריבונות לעם באמצעות נבחריו בכנסת; הריבונות שנגזלה במהפכה השיפוטית של נשיא בית המשפט העליון בדימוס אהרן ברק ומשמשת מאז לביטול חוקים שהכנסת מחוקקת. אם החוק יסיים את כל מסלול החקיקה, ואם לא יסרסו אותו בדרך, אפשר יהיה להקים - שומו שמיים וזעקי “הארץ” - יישובים ליהודים בארץ ישראל. ממש הגשמת הציונות. מה שנחרת על דגליה מראשיתה, מה שהוטל אפילו על בריטניה לעשות בכתב המנדט (“לעודד התיישבות יהודית צפופה”), מה שעשו בן־גוריון וכל מפלגות השמאל הציוני: מפא”י ומפ”ם ואחדות העבודה. מה שעשו מקימי דגניה וכרמיאל, חניתה וגן שמואל וסאסא. מותר יהיה מותר לשוב ולעסוק בייהוד הגליל.
וגם מותר יהיה כנראה לפרסם בעיתון מודעה: “דרושים עובדים, עדיפות ליוצאי צבא”, ומותר יהיה להעדיף חיילים משוחררים בשירות המדינה. כי היום אסור, היום זה גזעני ומפלה. וכמעט השכיחו מאיתנו כי מדינת ישראל הוקמה כמדינתו של העם היהודי. ומי שמשרת בצבא ונכון להקריב את חייו למען מדינת העם היהודי - מגיע לו יותר. מה לא ברור? זה כתוב בעברית פשוטה.
ואגב עברית: ביוני 2012 הנחתי על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית (לחובבי הפרטים המיותרים - פ/4385/18) “הצעת חוק השפה”. הסעיף הראשון (והחשוב) שבה: “שפת המדינה בישראל היא עברית”. הסעיף האחרון (והמענג) שבה: “סעיף 82 בדבר המלך במועצה על ארץ ישראל 1922־1947 - בטל”. עונג מיוחד היה לי לבטל חוקים מנדטוריים. אבא שלי עליו השלום נלחם כדי לגרש את הבריטים מפה, ולי נשאר רק לנקות קצת אחריהם. הסעיף המנדטורי הזה קבע שבארץ ישראל שלוש שפות רשמיות: אנגלית, עברית וערבית. עם קום המדינה מחקה הכנסת את האנגלית. חשבתי שהגיעה העת להסיר גם את הערבית מרשימת השפות הרשמיות. הצעת החוק העניקה אומנם “תשומת לב מיוחדת לצורכיהם של דוברי השפה הערבית”, אך לא הצלחתי לגייס את הרוב הדרוש. מול מבול הגינויים להצעת החוק, שכונתה “גזענית, לאומנית ומפלה”, ראוי לי להודות היום: אף מילה בחוק לא נכתבה על ידי.
הנוסח עוצב בידי פרופ’ רות גביזון. משפטנית מהוללת שהייתה בין מייסדי האגודה לזכויות האזרח ונשיאת האגודה. לא ימנית, לא לאומנית, בטח לא מתלהמת. פשוט ציונית, האמונה גם על משמר הדמוקרטיה וזכויות האזרח.
הסעיף הזה, סעיף השפה, הוטמע בנוסח הנוכחי, שאושר שלשום בוועדת השרים. תודה לח”כ דיכטר. אם נתניהו לא ייבהל שוב, יוכל החוק הזה, שאין ערוך לחשיבותו, להיכנס בקרוב לספר החוקים של מדינת ישראל.