1. אין ספק שאהוד ברק רוצה לחזור לתפקיד ראש הממשלה, להשלים ולתקן את תקופת כהונתו הקצרצרה והכושלת בתפקיד. באותה מידה אין ספק שמפלגת העבודה שנטש אינה מצפה לו בזרועות פתוחות. ברק הבין שלא יוכל להתמודד על ראשותה, וגם אין לו סיכוי להישג ממשי אם ירוץ בבחירות הבאות ברשימה משלו. דרכו היחידה להגיע לכנסת, שראש ממשלה חייב להיות חבר בה, היא להיות מושתל ברשימת העבודה, לאו דווקא בראשה, ואז להיות מועמדה לראשות הממשלה.
בעבר הועלתה האפשרות שיו”ר האופוזיציה יצחק הרצוג יעמוד בראש רשימת העבודה, אבל מישהו אחר יהיה מועמדה לראשות הממשלה. יש רק מישהו אחד כזה. ועכשיו, לפי פרסום של חיים לוינסון ב”הארץ” שלשום, מקורבים של ברק הקימו חברה לתועלת הציבור, חברת “אחריות לאומית - ישראל הבית שלי”, שתשמש תשתית ארגונית לראש הממשלה לשעבר אם יבקש לשוב לפוליטיקה. הכל מוכן אפוא לתרגיל הצנחת ברק אל לב לבו של “האויב” - תשעת המועמדים המתמודדים על ראשות המפלגה.
רשמית, ברק בשלו: הוא אינו מתכוון, לדבריו, להיכנס בשלב זה לפעילות פוליטית במסגרת מפלגה כלשהי. אך שימו לב היטב לניסוח: אינו מתכוון “בשלב זה” להיכנס לפעילות “במסגרת מפלגה כלשהי”. אבל בשלב אחר ולא במסגרת מפלגה כלשהי, אלא באמצעות חברה לתועלת הציבור, מי אמר שלא? מה חשוב יותר מלהועיל לציבור ולהושיע אותו?
מדינת ישראל הפסידה את ברק. כישוריו וכישרונותיו היו אמורים לעשותו מועמד טבעי ומועדף לראשות הממשלה. אבל האופי וההתנהלות האישית והיעדר אינטליגנציה רגשית חיסלו את הקדנציה שכיהן בתפקיד ומעוררים ספקות בקשר לתועלת שבחזרתו. אדם אינו משתנה בגיל 75. מצד שני, יותר טוב מנתניהו הוא לבטח, וכנראה גם היחיד שיש לו סיכוי לנצח אותו.
ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות
2. אין שבוע נוגע עמוק ללב הישראלים כמו השבוע שבין יום הזיכרון לשואה ולגבורה ליום העצמאות, וביניהם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לטעמי, הטקסים שעוצבו עם השנים לימים אלה מרגשים, בייחוד זה של ליל יום העצמאות; הנאומים של ראשי המדינה בטקסים הללו קצת פחות. לרוב הם נוטפי מליצות המקלקלות את הטעם. מכל נושאי הדברים במעמדים אלה, אני מרותק ביותר דווקא אל יו”ר הכנסת יולי אדלשטיין, שפתח את חגיגות העצמאות. לא שהוא הרטוריקן הטוב שבנואמים; לא שדבריו נטולי מליצות יותר משל אחרים; עצם הופעתו על הבמה הזאת כיו”ר הכנסת מדברת אלי. מדוע? זה הסיפור:
לפני כ־30 שנה נפגשנו לראשונה. אדלשטיין, שהיה פעיל ציוני בברית המועצות ומסורב עלייה ששהה שלוש שנים במחנה כפייה בסיביר, הגיע אז לישראל. אנחנו, קבוצה של שליחי ארגון נתיב, עמדנו לצאת למוסקבה במסגרת המשלחת הישראלית ליריד הספרים הבינלאומי שהתקיים שם. אדלשטיין ורעייתו טניה ז”ל תדרכו אותנו לקראת השליחות, הן בעניינים מהותיים (פעילות הפעילים היהודים) והן בעניינים טכניים (שימוש ברכבת התחתית, הכרת רחובות ועוד). התפעלנו כבר אז מהעברית הרהוטה של יולי.
מי חשב אז שהצעיר הרוסי הזה יעמוד אי פעם בראש כנסת ישראל ויפתח את חגיגות העצמאות של המדינה? ומי אמר שדווקא ארצות הברית היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות?