הצילום של מרואן ברגותי אוכל טורטית בשירותים הוא חצייה של הקווים האדומים, אמר השבוע גיא פלג הכתב לענייני משפט של ערוץ 2. לשמוע אמירה כזו מכתב שהקריירה שלו מתפרנסת במשך שנים מהדלפות מחדרי חקירות, זה לא פחות מבדיחה.

הפרטיות של נחקרים ושל אסירים כבר מזמן מופרת, לשמחתה של העיתונות והרבה פעמים בניגוד לצדק ולמוסר. הרי המטרה מקדשת את האמצעים. עזבו אתכם מהזכות להליך הוגן או מזכויות אחרות של הנחקר. וסוביודיצה? זו מזמן מילה מתה. גם אם הנחקר הוא ראש ממשלה, או אולי בעיקר כשהוא ראש ממשלה, העיקר ש"הצדק" ייעשה.

העובדה שבמשטרה מדליפים חומרים מחקירות כדי להשיג מטרות מקצועיות או כדי ליצור יחסי ציבור למשטרה, או העובדה שמדליפים מחקירת ראש ממשלה כדי ללחוץ על היועץ המשפטי לממשלה, לא נראית לפלג ולאחרים כמו חצייה של קווים אדומים. גם לא העובדה שבמשטרה מדליפים חומרים מהחקירה לחברי כנסת. כמו למשל לח"כ מיקי רוזנטל, שאמר השבוע שהוא יודע בוודאות שבמשטרה מתכוונים להעמיד לדין את בנימין נתניהו, ושבין המלצת המשטרה לכתב אישום עומד היועץ המשפטי לממשלה.

אבל כשאפשר להדליף תמונות מביכות של מנהיג רוצחים ומחבלים שמשחק באש, ממריד אסירים ומוביל אותם לשביתת רעב, דבר שיכול לגרום להתפרצות גל טרור, זו חצייה של קווים אדומים? מכירים את המשפט "האויב הגדול של הטוב הוא המצוין"? אז האויב הגדול של הצדק הוא הצדקנות.

איפה הדרמה?

ועוד בענייני צביעות תקשורתית: עובדי רשות השידור התחננו לאמפתיה מכלי התקשורת המתחרים, כאשר הם נלחמו על מקום העבודה שלהם בתקופה האחרונה. זה לא קרה. אפשר לומר שכלי התקשורת הישראליים יישרו קו והתגייסו למען התאגיד החדש "כאן" ולמניעת סגירתו, וזה היה על חשבון עובדי רשות השידור.

פיטורי מאות העובדים, מה לעשות, לא הפכו לדרמה גדולה בערוצים המתחרים. והנה זה פלא, ביום האחרון של השידורים התגלו לפתע הרים של אמפתיה בערוצים המתחרים, ניגובי דמעות, שידורים משותפים ברדיו והודעות פוש שמדווחות על הבכי של גאולה אבן. מה קרה כאן? למה עובדי רשות השידור הפכו פתאום מעניינים כל כך?

זו לא הפעם הראשונה שבה כלי התקשורת בוחרים צד ומדווחים באופן מוטה, תוך ניסיון להשפיע על גורל פרשות שמעניינות אותם. רק כאשר מושג ניצחון ואפשר להפוך את רגשות הצד המובס לדרמה סוחטת דמעות, נותנים במה לתחושות שלו אבל לא לטיעוניו, כשאלה עוד יכלו להכריע את גורל המערכה.

השתלשלות הדברים הזכירה לי את ההתנהלות התקשורתית בזמן קמפיין ההתנתקות. כל עוד נערך קמפיין תקשורתי שתומך ביציאה מעזה, כמעט לא הייתה אמפתיה למתיישבי גוש קטיף ולמפגינים נגד ההתנתקות. ברגע שהמעשה נעשה והצד המובס סיפק הרבה דמעות ששוות הרבה רייטינג, אפשר היה להקדיש לכך שבוע שלם של שידורים ישירים.

אני מקווה שבתאגיד החדשות החדש - או המחודש, או כל גוף שיהיה - יידעו להיות הוגנים מספיק כדי להביא לבמה הציבורית את מגוון הקולות באופן הוגן, גם כשזה לא מתאים לאג'נדה של מאן דהוא.

עשורים של סחבת

כבר 20 שנים שכפר עציון, הקיבוץ שבו אני גרה, מנסה ללא הצלחה לקבל אישור להרחיב את שטחו כדי לבנות בתים לבניו ולבנותיו. לא משום שאין אפשרות, לא כי הקרקע אינה של הקיבוץ, לא משום שגוש עציון או כפר עציון שנויים במחלוקת פוליטית. פשוט בגלל הבירוקרטיה.

איך בירוקרטיה יכולה להימשך 20 שנה? עובדה! כפר עציון הוא מן הסתם לא הקיבוץ היחיד שנתקל בקשיים, ובנייה היא לא התחום היחידי שבו ישנה סחבת ממשלתית שאורכת שנים. אבל התוצאה היא שהקיבוץ יחגוג בקרוב יובל שנים ואין לו אופק, ואין לבני הדור השני והשלישי יכולת לגור ליד ההורים.

תזכורת היסטורית: קיבוץ כפר עציון היה הגדול ביותר בגוש עציון לפני מלחמת העצמאות. לידו שכנו הקיבוצים רבדים, משואות יצחק ועין צורים. ערב הקמת המדינה גוש עציון היה נתון במצור, ואנשיו נלחמו בגבורה על הגנתו ועל הגנת ירושלים. במהלך הקרבות נפלו 240 לוחמים ומתיישבים, שליש מהם היו חברות וחברי הקיבוץ. בכך היה כפר עציון ליישוב ששילם את מחיר הדמים הגבוה ביותר בתולדות תקומת ישראל.

אחרי נפילת הגוש נותרו 46 יתומים, 33 אלמנות ומשפחות צעירות שגדלו עם תודעה עמוקה שיום יבוא והם ישובו אל הקיבוץ שבו נהרגו החברים. ואכן, 19 שנים מאוחר יותר, חודשים אחדים לאחר שחרור גוש עציון בידי כוחות צה"ל במלחמת ששת הימים, שבו הילדים שכבר בגרו לביתם בהנהגת חנן פורת זכרו לברכה.

כיום הילדים כברלא כל כך קטנים. הם בני 70, פחות או יותר. חלק מילדיהם ונכדיהם גרים בקיבוץ, אבל רבים יותר היו רוצים לחיות לצד הוריהם ולא יכולים. גם בנייה בתוככי הקיבוץ איננה אפשרית, מאחר שהתב"ע (תוכנית בניין ערים) מאושרת רק לתעשייה או לחקלאות ולא לבתי מגורים.

אלו אדמות שנרכשו על ידי יהודים ולאיש אין טענות לבעלות עליהן. כל שמבקשים בני הקיבוץ הוא לשנות את ייעוד התב"ע. היועצים המשפטיים והפוליטיקאים אומרים שזה אפשרי ונכון, אבל כרגיל אצלנו: סחבת. בירוקרטיה. טפסים. פקידים.

ללוי אשכול לקח שלושה חודשים לאשר לבני כפר עציון לשוב לבנות את ביתם על הגבעה שבה איבדו את הוריהם. ועכשיו במשך שני עשורים מחכים בניהם להמשיך את מפעל הסבים והסבתות.

לאחר נפילת גוש עציון במלחמת העצמאות אמר דוד בן־גוריון: "מערכת גוש עציון זהו האפוס הגדול נורא ההוד של מלחמת היהודים... אם קיימת ירושלים עברית, אזי התודה הראשונה של כל ההיסטוריה הישראלית נתונה על כך בראש ובראשונה ללוחמי גוש עציון. בתוך תפארת הגבורה של לוחמינו בכל קצווי הארץ, תבהיק באור יקרות מיוחד גבורתם העילאית של מגיני גוש עציון, וכל אחד שזכה לקחת חלק במפעל אדירים זה, מובטח לו חלק בעולם הבא ונצחו של עם ישראל".

זו אחת הסיבות לכך שבחרנו לגור בכפר עציון, וזו גם הסיבה לכך שלמדינת ישראל יש חוב מוסרי כלפי הנופלים, בניהם, נכדיהם, וממשיכי דרכם. במלאת 50 שנה לחזרה לבית ההורים שחרב, מדינת ישראל צריכה לומר שעל הגבעה הזו עוד נרחיב "גבול אלמנה".