הפסקול הטלוויזיוני של הילדות שלי ושל דור שלם, שגדל כאן בשנות ה־70 וה־80 של המאה שעברה, התחיל בשחור־לבן עם שעון מכוער שמתקתק את השניות האחרונות עד השעה 21:00 בערב; צהל עם הניצחון הלאומי על צסק"א וצפה באדיקות במכבי מדי יום חמישי בערב; צחק בביישנות ובחשש קל מהמערכונים המושחזים ופורצי הדרך של "ניקוי ראש"; הופתע מהמהפך ב־77' ומהעובדה שיש במדינה הזו גם מזרחים וימניים; ביטל את האנטי־מחיקון, שמנע גם ממי שהייתה לו טלוויזיה צבעונית לצפות בשידוריה בצבע, על מנת שלא לנקר את עיני שכנו; ראה את מנחם בגין חותם על שלום היסטורי עם אנואר סאדאת; את יזהר כהן וחבורתו רוקדים כל הדרך אל המקום הראשון באירוויזיון; והלך לישון מדי לילה עם האצבע מ"פסוקו של יום".

הפסקול הזה משותף למאות אלפים שגדלו כאן על נרטיב אחיד. כמו הלחם. בישראל הצעירה, התמימה והמתבגרת, זו הייתה מדורת השבט. חזקה ונשלטת ביד רמה. עם טון אשכנזי־חילוני־מפא"יניקי מובהק, דובר מסורק למשעי שכולם רצו להיות כמוהו, מר טלוויזיה חיים יבין, ובפסקול הזה לא היה מקום לקולות אחרים: מזרחים, חובשי כיפות שחורות או סרוגות. עד 1977 גם לא היה מקום לימניים. ברשות השידור, כמו במפעלים נוספים של העבודה המאורגנת בישראל, שנשלטה על ידי האיגודים המקצועיים החזקים, התפתחה תרבות מסואבת, בזבזנית ונצלנית. עם התמוטטותה של מפא"י והיחלשותה של ההסתדרות כ"בעל הבית" של המשק, רוב המפעלים המיושנים הללו עברו הפרטה והתייעלות, חלקם נסגרו, נמכרו לידיים פרטיות, או עברו רה־אורגניזציה. רשות השידור נשארה שמורת טבע, שאיש לא נגע בה.

התדמית השלילית, שנוצרה בצדק, דבקה בכולם, גם באלה שלא הייתה להם יד בדבר - אנשי תוכן איכותיים, מקצועיים, מהטובים בארץ, שהשידור הציבורי הוא נשמת אפם ובזכותם רבים מאיתנו זוכים לצפות בסדרות תעודה מעמיקות ואיכותיות מהטובות שנעשו כאן. שלשום זה נגמר באקורד סיום פתאומי וצורם, שבאופן מפתיע יצר גם רגע מרגש מאוד בספונטניות שלו. בלי לזלזל בדמעות האותנטיות ובעובדים העומדים חבוקים ושרים את "התקווה", הרי לא שונה סגירתה של רשות השידור מסגירתו המצערת והעצובה של כל מפעל אחר שכשל להתאים את עצמו לתנאי הזמן. זה כואב, זה מתסכל, בעיקר בגלל האנשים והמשפחות שנותרו ללא עבודה.

חיים כאן יחד

ביום רביעי הקרוב נציין 40 שנה למהלך הפוליטי, שצמח על ידי זרמים שפילסו את דרכם בכוח מלמטה ופתחו את הדלת עבור ישראל השנייה, הימנית, המזרחית, ואפשרו לה לזקוף חזה ולהתחיל להשמיע את קולה. מנחם בגין ז"ל הוביל את אוסף קהילות העולים שהתקבצו כאן להתחיל ולהכיר בכך שאנו חיים כאן יחד בחברה משותפת. האליטה הישנה השמיצה את בגין בכל כינוי גנאי אפשרי. אבל הוא היה נאמן לדרכו והתחיל תהליך, שעוד לא הושלם עד עצם היום הזה. מספיק להביט בבחירות 1981 שהתקיימו ארבע שנים אחרי המהפך, כדי להבין את ההבדל בין ישראל הראשונה והשנייה, שחיו כאן שכם אל שכם בלי להתערבב זו בזו. רשימת המערך לכנסת כללה שלושה רמטכ"לים (רבין, בר־לב וגור) ותשעה חברי קיבוצים. רשימת הליכוד לבחירות אלה כללה את נציגי עיירות הפיתוח: משה קצב מקריית מלאכי, דוד לוי מבית שאן, מאיר שטרית הכוכב העולה מיבנה ודוד מגן מקריית גת.

המאבק על ההגמוניה היה אמיתי. בשנים האחרונות מרבים הפוליטיקאים להתרפק על דמותו הכמעט מיתולוגית של מנחם בגין. איש איש מטעמיו. יש היום בישראל לפחות ארבעה ראשי מפלגות שרואים עצמם ממשיכי דרכו, או כפי שהם מכנים זאת "הליכוד האמיתי". ללא ספק, דמותו הצנועה, הערכית והמעמיקה בולטת בנוף המשמים של פוליטיקאים מצייצים. ראוי שמורשתו ומעשיו של בגין, כמו אלה של בן־גוריון, יילמדו בבתי הספר, באוניברסיטאות ויהוו פלטפורמה לדיון ציבורי־אידיאולוגי־ערכי, שחסר מאוד היום במציאות החלולה של חיינו.

מספרים על בגין, שלפני מותו אמר שהיה רוצה שיזכרו אותו מעל הכל כ"איש שמנע מלחמת אחים". מדובר כמובן על קום המדינה, תקופת הסזון והציד שניהל ארגון ההגנה נגד האצ"ל כדי לאלץ אותו לחדול מביצוע פעולות נגד כוחות המנדט הבריטי. אנשי ההגנה הסגירו את חברי האצ"ל לידי הבריטים. בספרו האוטוביוגרפי "המרד", כתב בגין על הפצצת אלטלנה על ידי צה"ל ועל תקופת הסזון, פרק שקרא לו "מלחמת אחים - לעולם לא". את פרשה אלטלנה סיכם במילים: "עוד רבים המעשים הנוראים שנעשו בימים ההם, ועלולה הייתה לפרוץ מלחמה פנימית, מלחמת נקם איומה, על התרמית, על המזימה, על הדם הטהור שנשפך. אבל האויב החיצוני עמד בשער ואנחנו אמרנו: 'בשום תנאים לא להפעיל נשק'... ולא הייתה מלחמת אחים הדדית בישראל, שהייתה מחריבה את ישראל בטרם יקום". בעיני בגין, ההישג הזה היה חשוב יותר מהישגיו כראש ממשלה.

הכותב הוא מרצה בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה ומנהל השדולה לאחדות העם בכנסת