השבוע ספגה הדמוקרטיה שורה של מכות קשות שיאיצו את נסיגתה: מוושינגטון, דרך אנקרה ועד ירושלים. צורת המשטר שנתפסה כאידיאלית ב־70 השנים האחרונות מאבדת את קסמה ואת חיוניותה. היא כבר לא מתאימה לדורות החדשים של המצביעים ולאופיה של המדיה החדשה. אם לא נדע להתאים אותה - או יותר נכון להמציא אותה מחדש - נמצא שהדמוקרטיה הליברלית, כפי שהכרנו אותה, עומדת לחלוף מן העולם.

ספק אם אפשר למצוא נחמה בתוצאות הבחירות בצרפת. לצד שני השלישים שבחרו בעמנואל מקרון חשוב להסתכל על השליש הריק של הכוס שהצביע עבור מארין לה פן. שליש מאזרחי צרפת בחרו במועמדת גזענית ואנטי־דמוקרטית במובהק. ומה יקרה בגרמניה, סמל היציבות האירופית, אחרי עידן אנגלה מרקל?

התהליך לא אמור להפתיע אותנו. כבר לפני 2,400 שנה שרטט אפלטון את הדרך שמובילה מהחירות הבלתי מוגבלת של הדמוקרטיה לעריצות. הוא לא חזה את פייסבוק וטוויטר, אבל הבין שבעולם שבו אין היררכיה, שבו הבן והאב הם שווים, שמשקל דעותיהם של המלומד והבור הוא זהה - תצמח כמיהה לסמכות חזקה.

הנבחרים החדשים מדברים הרבה על הדמוקרטיה כ"דיקטטורה של התקשורת", מונח שזכויות היוצרים שלו מיוחסות לנשיא אקוודור רפאל קוראה. מאז כבר התרחב המושג ל"דיקטטורה של התקשורת, המערכת המשפטית והפקידות הבכירה". כל המערכות האלה, שנועדו לרסן ולפקח על העוצמה של השלטון, נמצאות היום תחת התקפה. הבעיה העיקרית היא שיש ציבור מצביעים גדול שמזדהה עם המגמה הזאת.

טראמפ (מימין) וקומי (משמאל). מהלך שליבה את החשדות על קשרי הנשיא עם הממשל הרוסי. צילום: Getti Imagesטראמפ (מימין) וקומי (משמאל). מהלך שליבה את החשדות על קשרי הנשיא עם הממשל הרוסי. צילום: Getti Images

רעידת האדמה שחולל דונלד טראמפ השבוע תהדהד עוד הרבה מעבר לגבולות ארה"ב. ג'יימס קומי ראש ה־FBI אולי הפגין סלחנות מפליגה כלפי עבירות הביטחון שביצעה הילרי קלינטון, אבל הוא היה בעיצומה של חקירה משמעותית הרבה יותר על קשריה של רוסיה בתוך הממשל האמריקאי. במהלך שלו

טראמפ רק ליבה את החשדות על קשרים עם הממשל הרוסי.

הדרך שבה בוצעו הפיטורים לא פחות משמעותית מהמהות. יש דרכים לפטר אישים ברמה הזאת. כשפורסם במגזין "רולינג סטון" פרופיל של גיבור המלחמה באפגניסטן, גנרל סטנלי מק'קריסטל, ובו ביקורת על אנשי הממשל של ברק אובמה, זימן הנשיא את מק'קריסטל לפגישה שבסופה יצאה הודעה ג'נטלמנית על התפטרותו, עם ביטויי הערכה משני הצדדים. טראמפ, לעומתו, רצה להשפיל את קומי, ואולי גם לעשות מהלך של יראו וייראו - לכל מי שאמור להמשיך בחקירה של קשריו עם רוסיה.

המבחן יהיה במינוי המחליף. אם יבחר טראמפ למנות במקום קומי אדם ראוי, שיושרו לא מוטל בספק - זה יהיה איתות לכך שהבעיה הייתה בנטיותיו הפוליטיות של קומי ולא בממצאים של החקירה שניהל. אם ימנה טראמפ סמרטוט לתפקיד ראש ה־FBI, יאבד האמון גם בסוכנות הזאת, שאמורה להגן על ארה"ב ועל החוקה שלה.

הסמן הטורקי

טראמפ מתגאה בטביעת המושג "פייק ניוז". במשך עשורים סיננה התקשורת המסורתית את המידע עבור האזרח וציירה לו את תמונת המציאות. היא לא הייתה חפה משגיאות, אבל היא הקפידה לשמר ולחזק את כללי המשחק הדמוקרטיים. היא שרטטה לבוחר את מרחב ההתלבטות שלו.

המדיה החדשה טרפה את הכללים. הדורות החדשים מעוניינים בתמונת מציאות שתנעם להם. בעידן שבו מאמר של שלמה אבינרי הוא שווה ערך, אם לא פחות, לפוסט של "הצל" - אין לאזרח שום יכולת להבין מהי הבחירה האמיתית שעומדת בפניו.

שמעון פרס נהג לומר ש"הטלוויזיה הפכה את הדיקטטורה לבלתי אפשרית ואת הדמוקרטיה לבלתי נסבלת". אבל המדיה החדשה הפכה דווקא את הדמוקרטיה לבלתי אפשרית. צריכת מידע ללא היררכיה ואמינות מטפחת בורות ופחד.

לפעמים גם המדיה החדשה היא איום על הדמוקטטורים החדשים. ערך לא מחמיא בוויקיפדיה גרם לנשיא ארדואן פשוט לחסום אותה בפני הציבור הטורקי. הוא לא היסס בעבר גם לחסום את טוויטר, כשהרגיש שהיא מאיימת עליו. ארדואן הוא הסמן למקום שאליו הולכות הדמוקרטיות.

בעוד עשרה ימים הוא אמור להתמנות ליושב ראש הכל־יכול של מפגת השלטון. אחרי שטיהר את כל צמרת המדינה והכניס למעלה ממאה אלף איש לכלא, הוא מתפנה לטפל באויבים מבית, מתוך המפלגה. ארדואן יצא חבול ממשאל העם. הוא לא ציפה לניצחון זעום של 52:48. בתוך מפלגתו יש מי שמעיזים לתהות אם התוצאות האלה מאפשרות לו להעביר את השינויים בחוקה שיהפכו אותו לשליט יחיד. לא קשה להבחין שהוא סימן כבר את עבדוללה גול, הנשיא

לשעבר, ואת אהמט דבוטאולו, ראש הממשלה לשעבר, כמי שמאיימים על עריצותו.

אף אחד לא צריך להיות מופתע מההשתלחות האחרונה של ארדואן כלפי ישראל. גם אחרי הסכם הפיוס, ארדואן מעולם לא שינה את עורו, הוא היה ויישאר עוין לישראל. האמירות על ירושלים כוונו אל בסיס הבוחרים שלו וגם כדי לבסס את מעמדו כמנהיג הסוני שמוביל את המאבק על ירושלים. ארדואן לא הולך להסלמה מול ישראל ולמשבר. האינטרס המשותף שעמד בבסיס הסכם הפיוס: ההתנגדות להקמת מדינה איראנית/שיעית במקום שבו הייתה סוריה - עדיין

בתוקף. אנחנו נשמע ממנו מדי פעם רטוריקה לא נעימה לאוזן, אבל הוא לא עומד לשבור את הכלים.

יואב אליאסי.  פוסט שלו שווה ערך כיום למאמר של שלמה אבינרי. צילום: יח"ציואב אליאסי. פוסט שלו שווה ערך כיום למאמר של שלמה אבינרי. צילום: יח"צ

אחד הצעדים הראשונים שעשה ארדואן כדי לפרק את ה"דיקטטורה של התקשורת" היה לסווג את כל הביקורות נגדו כ"בגידה" או כ"תמיכה בטרור". אנחנו בדרך לשם. החיפוש המתמיד אחר אויבים מבית הוא הצעד המתבקש בדרך לצמצום הדמוקרטיה.

לא ברור לי מדוע ממקד ראש הממשלה שלנו את האנרגיה שלו במלחמה בשידור הציבורי. רשות השידור, שזכיתי לצמוח בה כעיתונאי, היא גוף רקוב וחולה כבר שנים רבות. מעורבות פוליטית גסה, ועדי עובדים כוחניים וניהול בזבזני של כספי ציבור הפכו אותה כמעט ללא רלוונטית לשיח הציבורי. ולמרות כל אלה, התקיים בה הרבה שנים עמוד שדרה עיתונאי חסון, מקצועני ואמיץ.

אבל כיום מי שמוביל את העבודה העיתונאית בארץ הם דווקא הערוצים המסחריים. שניהם הוכיחו יכולת להתגבר על מחויבות לבעלי המניות ולמפרסמים ואומץ לפרסם חשיפות עיתונאיות משמעותיות. כעיתונאי יש לי אינטרס ברור בריבוי ערוצי תקשורת ותחרות. אבל כשאני מסתכל על הקמת יציר הכלאיים של רשות השידור והתאגיד, על כל האנשים הטובים שבו, אני בספק אם ארגון שמנהליו נתונים לחסדי הפוליטיקאים יוכל ליצור עיתונות טובה. אני גם לא משוכנע שמדינת ישראל צריכה להשקיע מאות מיליוני שקלים של כספי ציבור כדי להתחרות בערוצים המסחריים.

המדיה החדשה מכתיבה לנו עידן של דמוקרטיה פרוצדורלית, שבה נוכל להשמיע את קולנו רק אחת לכמה שנים ביום הבחירות. הניסיון העולמי מלמד שבדמוקרטיה החדשה השיקול הכלכלי הוא מכריע: תן לנו שגשוג ונוותר על החירויות. תן לנו לטוס כל שנה לחופשה מפנקת בחו"ל, ואנחנו מוותרים על חופש הביטוי והמחשבה. אם לא נדע להמציא גרסה של הדמוקרטיה שתיתן למצביעים תחושת שייכות ויכולת השפעה - נקבל גם כאן צורת משטר אחרת.

הכותב הוא הפרשן הצבאי של חדשות ערוץ 10

tguvot@maariv.co.il