1 דרך השלום: נכון לעכשיו, מעל כל הסיוטים שרודפים את ראש הממשלה, בחלקם מככבים שוטרים ונדבנים שונים, בולט אחד מרכזי: להביט במטוס חיל האוויר מספר 1 של ארה"ב עוגן בנתב"ג בעוד עשרה ימים, ולראות את רונלד לאודר יורד ממנו אחרי הנשיא טראמפ. לא מדובר בתמונה מופרכת. יש בהחלט אפשרות שלאודר יצטרף לסיור טראמפ במזרח התיכון. נכון לרגע זה, לאודר הוא העוזר המיוחד של הנשיא לענייני המזרח התיכון והמו"מ. כפי שכבר פורסם, הוא אחד האנשים הקרובים ביותר לנשיא ונחשב ל"מנוע" מאחורי האנרגיה המוגזמת המוקדשת בבית הלבן לבריאתו של הסדר שלום ישראלי־פלסטיני. מבחינת נתניהו, בהתעלם מענייני החקירות, לא יכולה להיות בשורה קשה יותר.

תחשבו על זה רגע: נתניהו ראה בטראמפ משיח. לא פחות. אחרי שמונה שנים עם ברק חוסיין אובמה השנוא, הגיעה הגאולה בדמותו של הג'ינג'י מהמגדל המוזהב, אמריקאי שמדבר את האנגלית של נתניהו ויסייע לראש הממשלה לשים קץ, אחת ולתמיד, לקשקושי השלום־שמלום. מה התברר? שנתניהו קיבל את הג'ינג'י הלא נכון. על פי התוכנית, המיליארדר היהודי הקרוב ביותר לטראמפ אמור היה להיות שלדון אדלסון. במציאות, התברר שהמיליארדר היהודי הכי קרוב לנשיא הוא רונלד לאודר. במילים אחרות, זה כמו להתכונן לפגישה עם בצלאל סמוטריץ', ולקבל במקומו את יוסי ביילין.

איל הקוסמטיקה הניו יורקי הוא הנגטיב המוחלט של ברון ההימורים מלאס וגאס. הרי אדלסון אמור היה לשלוף להביור ולהעלות באש את מה שנותר מתהליך השלום. לאודר רואה בהשגת שלום בין ישראל לפלסטינים מפעל חיים. הוא בטוח שזה אפשרי, הוא משוכנע שזה בטווח השגה, הוא עובד על זה באופן עצמאי כבר כמה שנים, משוטט במזרח התיכון, פוגש את א־סיסי ועבדאללה ואבו מאזן ובכירי העולם הסוני המתון פעם ועוד פעם ומנסה לנסח מתווה שירבע את המעגל ויגשים את החלום.

השניים הם דבר והיפוכו גם מבחינת האופי: אדלסון הקולני, בטוח בעצמו, תקיף ואגרסיבי, לעומת לאודר השקט, כמעט חרישי, נבוך ומבויש. יחד עם כל זה, אל תטעו בביישנות של לאודר. מאחוריה מסתתרים נחישות, חלום חיים ושאפתנות. תוסיפו לזה 4 מיליארד דולר ומטוס פרטי ותקבלו את הצרות של נתניהו. ועוד לא הזכרנו את העובדה שבשנת 2011 הושלך וגורש לאודר מעל פניהם של בני הזוג נתניהו ככלב מוכה שחין, כי העז להתיר את שידור תחקיר "ביבי טורס" בערוץ 10, שנמצא אז בשליטתו.

מאז ועד היום אין ללאודר כל יחסים עם האיש שאותו גידל, טיפח, מימן והעריץ מאז האייטיז בניו יורק. זה כואב לו, פוצע בבשרו ומעיק על נפשו. לאודר די מתגעגע לנתניהו. הוא מצא את הדרך האולטימטיבית לחזור לחדר, לאחר שגורש ממנו: דרך השלום.

השבוע נחשפה ב"מעריב" העובדה המדהימה שיו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן התארח בביתו של לאודר לפני שפגש את הנשיא טראמפ בבית הלבן. לאודר "הכין" בעצם את אבו מאזן למפגש הקריטי שלו עם הנשיא. על פי מקורבים הבקיאים במה שקרה שם, הפגישה המקדימה בין לאודר לאבו מאזן התקיימה בשליחותו של טראמפ עצמו. במילים אחרות, לאודר הוא שליח לא רשמי של טראמפ. גם שאר המפגשים והשיחות שניהל לאודר בחודשים האחרונים עם בכירים מאוד בעולם הערבי ובמזרח התיכון, התקיימו לפחות על דעתו של טראמפ, אם לא יותר מזה. הוא גם עודכן לפניהן, במהלכן ואחריהן. לאודר, שהיה פעם שליחו האישי של נתניהו, הפך לשליחו של טראמפ.

נתניהו מכיר את הפרטים הללו ובוהה בהם כלא מאמין. עולמו קורס עליו. אחרי הבחירות בארה"ב, הוא היה בטוח שהגיע סוף־סוף לגן העדן. והנה, הוא מוצא את עצמו בגיהינום.

זו הסיבה שהוא לא מעז לצפצף ולו ציוץ חלוש בודד באשר לבנייה בהתנחלויות בשבועות האחרונים. זו הסיבה שהכל, בעצם, מוקפא. זו הסיבה שהוא דחה דיון גדול על הבנייה (כפי שפרסם אתמול "הארץ") עד לאחרי ביקורו של טראמפ. זו הסיבה שהוא לא נוקף אצבע כדי לדחוף את חקיקת "טיילור פורס" בסנאט האמריקאי.

מה זו חקיקת טיילור פורס? חוק שדוחף הסנאטור הרפובליקני רב ההשפעה לינדסי גרהם, וקרוי על שמו של טיילור פורס, לוחם המארינס האמריקאי שנרצח בפיגוע הטיילת בתל אביב לפני יותר משנתיים. על פי החוק, כספי הסיוע האמריקאי לרשות הפלסטינית יוקפאו כל עוד ממשיכה הרשות לשלם קצבאות למחבלים. נתניהו גיבור גדול בנאומים בישראל בסוגיה הזו ומצליף באבו מאזן בכל הזדמנות סביב הנושא.

בימים רגילים היה ראש הממשלה מעמיד את איפא"ק לרשותו של הסנאטור גרהם ומתגייס באופן אישי, בעשרות טלפונים לגבעת הקפיטול, במאמץ להעביר את החוק האמור. אבל אנחנו לא בימים רגילים. לשכת ראש הממשלה לא פוצה את פיה סביב החקיקה הזו. נתניהו נאלם דום. הלובי היהודי התפוגג, אין טלפונים, והחוק תקוע. למרבה הפלא, גם הנשיא טראמפ, שהחוק תואם לכאורה את השקפותיו, לא תומך בו. נכון לעכשיו, החוק נבלם.

עכשיו תארו לעצמכם מה היה קורה במצב דומה לו שמו של הנשיא לא היה דונלד טראמפ, אלא ברק חוסיין אובמה. איזו רעידת אדמה הייתה מתחוללת כאן. מה היו צווחים צרחני הימין ומצליפיו. והנה, נתניהו מחריש. זה כנראה חמק לו בתאגיד, או להפך. הוא הולך על קצות האצבעות.

שאלה נוספת: מה היה קורה כאן אילו היה מתברר שנשיא בשם אובמה מתלבט אם להגיע ל"יד ושם" ומקציב לביקור באתר הנצחת זכר השואה רבע שעה מעליבה? למי שלא עקב, זה בדיוק מה שקורה עכשיו עם טראמפ. מה הייתה אומרת ציפי חוטובלי? מי היה יכול לעמוד בפני זעמם של אנשי הבית היהודי? איך היה מגיב דוד ביטן, או חמור אף יותר מזה, אורן חזן? כמה פעמים הייתה המילה "אנטישמיות" חוזרת על עצמה במחול השדים שהיה פורץ כאן? מזל שאלי ויזל כבר לא איתנו. בטח היינו מטילים גם אותו למערכה.

רון לאודר ואבו מאזן. צילום: getty images

2 הסוף לפחד: לאחר שהשלימו עם העובדה שהשגרירות האמריקאית לא באמת תעבור לירושלים, ממשיכים בסביבתו של ראש הממשלה לנסות לפענח מה עומד מאחורי אובססיית השלום של טראמפ. אגב, ב"מקור ראשון" (המצוין) נזכרו השבוע להכריז שלמרות הבטחת הבחירות שלו, טראמפ החליט בסופו של דבר לא להעביר את השגרירות, ואפילו מרחו את הלוגו "פרסום ראשון" על הגילוי המרעיש הזה. בתגובה, שקלתי לפרסם בבלעדי ש"למרות נאום בר־אילן, נתניהו כנראה לא יקים מדינה פלסטינית".

כרגע, עוד אין לאף אחד תשובה לשאלה אם נחישותו של טראמפ להתניע את התהליך המדיני ולדחוף את הצדדים להסדר היא קפריזה זמנית אופיינית, או משהו אמיתי. כך או אחרת, מה שאומרים בסביבתו של הנשיא ומה שסבורים גורמים המקורבים אליו ומעורבים בתהליך, הם הדברים הללו: מחמוד עבאס, הלא הוא אבו מאזן, חצה את הרוביקון. הוא קיבל, סוף־סוף, את ההחלטה. הוא בן 82, בולע שתי קופסאות סיגריות ביום, הוא יודע שלא יהיה כאן עוד הרבה זמן והוא החליט להיות זה שיכריז על הקמת מדינה פלסטינית. זהו זה, אומרים במעגל הפנימי של טראמפ, אבו מאזן הפסיק לפחד. הוא פרטנר. עכשיו הם מנסים לברר אם גם נתניהו פרטנר. אוי לבושה.

מהפינה שלו, אבו מאזן זורם. מי שמכירים אותו יודעים עד כמה שברירית היא כל החלטה שלו וכמה חצץ האכיל את מי שהאמינו בעבר לזה שהוא אכן מסוגל לחתום על הסדר קבע. אבל לפחות בינתיים הוא משחק את התפקיד: מצהיר, יותר מפעם אחת, שיהיה מוכן לפגוש את נתניהו ללא תנאים מוקדמים. בשיחות הפנימיות התברר גם שאין למנהיג הפלסטיני כל תנאי מוקדם לכניסה למו"מ. איפה הימים של הדרישה להקפיא התנחלויות או לשחרר אסירים או להכיר בגבולות 67' כבסיס למו"מ. הפלסטינים בשלים להיכנס לחדר, איך שהם. מה עם הישראלים? בנט מדבר על שלום כלכלי, אופיר אקוניס מצהיר ש"כל עוד הוא בממשלה" לא תהיה מדינה פלסטינית, שרי הליכוד מתחרים זה בזה בשאלה מי ישחרר התלהמות קיצונית יותר, ונתניהו מביט במתרחש ולא מאמין.

לא צריך להיות גאון כדי להבין שאין כל היתכנות להשגת הסדר קבע בין ישראל לפלסטינים בתנאים הנוכחיים. המינימום שאבו מאזן יכול לקבל רחוק מהמקסימום שנתניהו יכול לתת. אוקיינוס בלתי ניתן לגישור רובץ בין השניים. אף אחד, אפילו לא טראמפ, לא יוכל לרבע את המעגל הזה. השאלה החשובה ביותר היא, מה יקרה אחרי שהעסק יתפוצץ, או ייתקע. מי ינצח במשחק ההאשמות? על מי יטיל טראמפ את האחריות לכישלונו? בניגוד למקרה של אובמה, שבו לא קרה לישראל שום דבר גם אחרי שהמו"מ נגוז (ההחלטה במועצת הביטחון בשלהי הכהונה הייתה נקמה על דברים אחרים לגמרי), אצל טראמפ המשוגע אי אפשר לדעת. האיש מסוגל לכל דבר, ואת זה כבר יודעים כולם. לא סתם אמר נפתלי בנט השבוע ש"תם עידן התמרונים. לטראמפ צריך להגיד את האמת". בנט צודק. אם נתניהו ינסה למרוח את טראמפ כמו שמרח את אובמה שמונה שנים, הוא ימצא את עצמו מרוח בזפת ונוצות.

לכאורה, יש לנו יתרון טבעי בכל הקשור לנטיית לבו של טראמפ, לא? אז זהו, שלא בטוח. על הקשר ההדוק שיש לטראמפ עם העולם הערבי־סוני דווח בעמודים הללו בשבועות האחרונים. בירושלים מביטים בקשר הזה בקנאה גלויה. עוד לא ברור לגמרי מאיפה זה מגיע, אבל זו עובדה. אנשי המפרציות, הסעודים, אפילו המצרים, נהנים מגישה מיידית לבית הלבן ברמה של ישראל, ולמעלה ממנה. לטראמפ יש מערכת מסועפת של קשרים עסקיים עם הברנשים האלה. לאחר הבחירות הוא עוד הספיק לספר שנאלץ לדחות עסקה כדאית ומפתה במיוחד של 2 מיליארד דולר שהציע לו קולגה מהמפרץ.

לך תדע, אולי הוא נמשך לאורח החיים של הנסיכים הסעודים ושועי נסיכויות המפרץ. הוא הרי רואה בעצמו סוג של נסיך סעודי או סולטן טורקי. מספיק להעיף מבט בגינוניו, בבתי השרד שלו בניו יורק, פלורידה וניו ג'רזי, בקישוטי הזהב, בלוגו המעוטר, בנרקיסיזם המוגזם, כדי להבין. טראמפ אינו נשיא, אלא מלך. כמונרך, הוא מרגיש קרבה למלכים, נסיכים וסולטנים באשר הם. מישהו חייב ללחוש על אוזנו שגם נתניהו קיסר. אולי זה יעזור במשהו.

שגרירות ארצות הברית בתל אביב. צילום: ראובן קסטרו

3 בעקבות ניקסון? איש המפתח, נכון לעכשיו, בסביבתו של הנשיא הוא החתן, ג'ארד קושנר. השגריר המיועד דיוויד פרידמן לא רלוונטי ולא משתייך למעגל מקבלי ההחלטות. הוא יבצע את המדיניות שתוכתב לו מוושינגטון. גם השליח הסימפטי ג'ייסון גרינבלט הוא פקיד ביצוע שמתמחה כרגע באיסוף מודיעין ובבניית קשרים ותמונת מצב. ההחלטות יתקבלו במשולש שבין טראמפ, קושנר ואולי גם מזכיר המדינה טילרסון (שישראל מבחינתו אינה יותר משם אקזוטי). אה, כן: גם לאודר.

כל מי שחושב שג'ארד קושנר נמנה עם מצביעי הבית היהודי, טועה. ספק אם הוא נמנה עם מצביעי הליכוד, בתצורתה הקיצונית כיום. קושנר בא ממשפחה דמוקרטית. כן, מדובר במפלגה של אובמה. לא כל גחמה של המתנחלים תעבור אותו בשלום. לא כל הצהרה של זאב אלקין תהיה מקובלת על דעתו. לא יהיה פשוט עם החברים האלה.

מה נשאר לעשות? לקטר. זה מה שקרה השבוע כשנפתלי בנט ואיילת שקד, בהרכב מלא, ישבו לשיחה צפופה וארוכה עם לאודר בניו יורק. אף שזה בטח היה מאוד מעניין, לא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר בפגישה הזו, ולו בגלל הדציבלים שהיו מועכים אותי לשמשה.

אף אחד מהצדדים לא הסכים להדליף טקסטים ברורים מהשיחה הזו, אבל ברור לגמרי מי היה הצד שצעק על מי, ולמה. אתם לא רוצים להיקלע לפה של בנט את שקד בשום הזדמנות. לאודר, שגם הוא לא היה עם בנט אף פעם בסדרת טרור, גדל על הנימוסים של אסתי. שום דבר בילדות המרופדת כיורש המיליארדים של אימפריית הקוסמטיקה לא הכין אותו להרפתקאות שצפויות לו עכשיו. יחד עם זאת, לכולם ברור שנחישותו לא נפגעה גם אחרי המפגש עם צמרת הבית היהודי. הוא רגיל לשמוע עלבונות. הפופולרי ביותר בהם כעת הוא "אתה רוצה לזכות בפרס נובל לשלום על הגב שלנו".

במצב הדברים המתואר כאן, לא אתפלא אם נתניהו מתחיל להתפלל בפינה הנסתרת ביותר של לבו להתגבשות החקירה נגד טראמפ, באשר לקשריו עם הרוסים במהלך הקמפיין. ואם לא החקירה של טראמפ, אז שתתגבש כבר החקירה שלו, העיקר שיוכל לברוח מכאן לאנשהו. בכל פעם כשנדמה שטראמפ כבר לא יכול להפתיע אף אחד, הוא מייצר להטוט מסמר שיער יותר מכל מה שנראה עד כה. כך השבוע, כשפשוט פיטר את ראש ה־FBI, שמנהל את החקירה נגדו. בכל פעם שנדמה שטראמפ הגדיש את הסאה והקיבה האמריקאית לא תוכל לבלוע את מה שהוא מאכיל אותה, היא בולעת. האם הפעם חצה את הגבול? אף אחד לא יודע.

האחרון שעשה את המעשה שטראמפ עשה השבוע היה ריצ'רד ניקסון (גם קלינטון פיטר את ראש ה־FBI אבל בנסיבות שונות) ברגעי הייאוש האחרונים של פרשת ווטרגייט. האם טראמפ יגמור כמו ניקסון? יש מצב. העובדה שפיטר את ג'יימס קומי בעודו נועד עם שר החוץ הרוסי ומצטלם, למחרת, עם השר הרוסי והשגריר הרוסי בוושינגטון, מעידה על רמת הזחיחות והאטימות של הנשיא האמריקאי החדש. מאה הימים הראשונים לשלטונו כבר חלפו, ועדיין אף אחד לא יודע לקבוע בוודאות אם מדובר בגאון חד־פעמי שבורא את החוקים מחדש ומעצב את אמריקה כפלסטלינה, או שיש כאן וריאציה על "להיות שם", הספר (שהפך לסרט) הנפלא של יז'י קושינסקי וטראמפ הוא הגרסה המטורללת יותר של שונסי גארדינר, גנן רפה שכל שהתגלגל איכשהו למעמד של יועץ הנשיא.

הממשל של טראמפ מנוהל בתזזיתיות חסרת תקדים, שלא מאפשרת לאף אחד להמר מה יהיה מצבו בעוד עשרה ימים, כשיגיח מ"מטוס חיל האוויר מספר 1" בנמל התעופה בן־גוריון. נדמה לי שבימין הישראלי, שעד לפני כמה רגעים נשבע בשמו של טראמפ, מתחילים לחשב מסלול מחדש. עוד לא מתפללים למפלתו, אבל הכל פתוח.

דונלד טראמפ וג'ארד קושנר. צילום: רויטרס

4 צפלין מעל רוממה: סאגת התאגיד הפכה השבוע לאפוקליפסה בהחלטה האטומה (אך כנראה בלתי נמנעת) להוריד את השאלטר על "מבט" והערוץ הראשון בהתרעה של שעה, ולמחרת להדמים גם את קול ישראל (למעט מהדורות חדשות). אי אפשר היה שלא להבין את זעמם של אנשי רוממה, שנאלצו לאלתר משדר פרידה סוחט דמעות ונוסטלגיה, אבל גם הרבה זעם, בעיקר כלפי ראש הממשלה וממשלתו. אני מקווה שנתניהו מתחיל להבין את עוצמת הטירוף שבו לקה כשהחליט לבצע פניית פרסה ולהתהפך על התאגיד, כשהוא מרסק ומועך כל מה שנקרה על דרכו.

עכשיו מתברר שהוא, כהרגלו, זלל את כל הדגים הסרוחים, שילם את המחיר הכי גבוה, ולא קיבל את הסחורה. אה, כן. הוא הצליח לפטר את עורך החדשות של תאגיד החדשות, ברוך שי, על לא עוול בכפו (למעט החטא הנורא של עבודה בערוץ 10). בואו נקווה שבג"ץ לא יישאר אדיש למה שקרה כאן.

האחריות למה שקרה השבוע, ובכלל, רובצת במלואה על כתפיו של נתניהו. ההחלטה של שר התקשורת ארדן לסגור את רשות השידור ולפתוח שידור ציבורי חדש במקומה,

הייתה מתבקשת. שר האוצר לפיד זרם איתו, וטוב שכך. כשראה ששניהם בעניין, הסכים גם בנימין נתניהו. הערוץ הראשון איבד לפני שנים את אמון הציבור. רשות השידור עלתה מיליארדים, בעיקר במשכורות ליותר מ־2,000 עובדים, חלקם בטלנים מוחלטים, רובם מובטלים סמויים. לא היו הפקות חיצוניות, הבניין ברוממה נתקע איפשהו בסבנטיז של המאה הקודמת, ועדי העובדים הכוחניים לא אפשרו לחידושי הטכנולוגיה לחדור פנימה, והריקבון איים למוטט את הכל על הציבור. כל המאמצים לבצע רפורמות נתקעו. יו"רים ומנכ"לים התנפצו והתרסקו על חומותיהם של ועדי העובדים.

במצב הדברים הזה המשיכו קומץ עיתונאים נפלאים, אנשי הפקה, עורכים וצוות טכני לשמור על הגחלת ולייצר תכנים (חלקם נפלאים). אבל את העסק עצמו, כבר לא היה אפשר להציל.

הליך חקיקת חוק התאגיד היה אחד המכובדים והמסודרים שנראה במקומותינו. בימים ההם לשר התקשורת ארדן עוד היה עמוד שדרה וכבוד עצמי. הוא הקים ועדת מומחים ציבורית, שהציגה מסקנות שקופות, התקיים דיון פומבי, והוקמה ועדה מיוחדת בכנסת. הכל קרה לפי הספר, והחוק החדש היה מאוזן, מכובד ומעורר תקווה. שני אנשים נטולי כל זיקה פוליטית וברוכי כישרונות גויסו לתפקידים הראשיים (גיל עומר ואלדד קובלנץ), והעסק יצא לדרך.

אבל אז הלכנו לבחירות (2015), ואחריהן התנפח בלון ההליום של המשפחה הקיסרית בבלפור לממדים של צפלין ענק. מישהו לחש באזניו של נתניהו משהו, ובדיוק כמו היתוש שחדר לאוזנו של טיטוס, הלך הטירוף והשתלט על העולם כולו. עד רגע זה לא הבנתי לגמרי מאיפה הגיעו האמוציות המטורפות, הברק המחורפן בעיניים, הדיבוק המשיחי שלא הרפה ושיסה את נתניהו ואנשיו שוב ושוב, ושוב, על חומותיו הקורסות של התאגיד, כשרק אחד בשם משה כחלון ניצב בתווך ומנסה להציל את המצב, ואת עצמו.

התוצאה הסופית ניצבת, במלוא הדרה, מולנו. כאוס מוחלט, מקצועי וניהולי, שהוביל ליממה המטורפת שבה התברר שאין מצב לדחות שוב (כדרישת נתניהו וביטן) את עליית התאגיד בעוד שבועיים (יעלה 20 מיליון שקלים נוספים) וצריך לחתוך. זה מה שגרם לכך שההודעה על מהדורת "מבט" האחרונה הגיעה שעה לפני השידור.

אגב, הדיון בכנסת התקיים ביום חמישי בלילה מסיבה פשוטה: בלשכת ראש הממשלה שכחו לתאם עם הכנסת והתברר שסגל הכנסת נמצא בהשתלמות בצפון ביום חמישי בבוקר. ככה זה נראה כשהמתאמת דה פקטו בין הממשלה לכנסת היא רבקה פאלוך ומזכיר הממשלה הוא אבישי ברוורמן. ועכשיו, במקום תאגיד רזה, גמיש ומקצועי אחד, יש שניים. במקום רשות שידור חדשה, יעילה וממוקדת, קיבלנו גוף מפוצל, רב־זרועי ודו־ראשי. אף אחד לא יודע מי נגד או בעד מי, העסק כולו יקר הרבה יותר, מסורבל הרבה יותר, שפוי הרבה פחות.

מה יצא לנתניהו מכל זה? אני לא באמת מאמין שיצא לג'יהאד כדי להדיח את ברוך שי. כדי להבין את מה שקרה שם, צריך להכיר מקרוב את בועת הטרלול שמקיפה את ראש הממשלה שלנו. הרי זה בדיוק דפוס ההתנהגות שקדם לבחירת נשיא המדינה. או נגיד בנק ישראל. ומקרים רבים נוספים. ועדיין, כל זה לא ימנע את התקף הטירוף הבא.

bencaspit5@gmail.com