“ארץ נהדרת” היא תוכנית המערכונים המצחיקים והחיקויים הככה־ככה הראשית במדינה. היא מוגדרת כתוכנית סאטירה, ואכן היא עושה צחוק גדול מהעמדות, המחשבות, החלומות והמצוקות של הימין הישראלי, המתנחלים והדתיים. צפוי. סאטירה בכיוון הזה יודע לעשות כל מי שוועד הכיתה מינה לכתוב את עמוד הסאטירה לעלון כיתה ז’.

מחר ישודר עוד פרק. כולנו נעקוב אחר מצב בריאותו של שאולי, ואת זה דווקא שווה לראות. אני לא יודע לגבי השאר. בכל מקרה, הופתעתי מהתוכנית ששודרה בשבוע שעבר, פרק 10 בעונה 14. זה היה פרק חריג: הוא לא היה שמאלני. כמעט לא. הפרק מתחיל אפילו במערכון שעושה צחוק בצורה גסה מהמאבק הלאומי הפלסטיני ומדרישות הרוצחים הפלסטינים הכלואים. מרואן ברגותי הוצג באור מגוחך, והסאטיריקנים קיבלו בלי שאלות את גרסת הכובש, הטוענת שלוחם החופש שובת הרעב אכל טורטית בבית הסוהר. סאטירה כל כך “ימנית”, שאפילו חשתי שלא בנוח, אבל ידוע שסאטירה לא צריכה לגרום לצופה להרגיש נעים.

בהמשך הוצג מערכון שתיאר את מנגנוני הפשרה הפוליטית במדינת ישראל, דרך תיאור תלאותיה של אישה המנסה לקנות במרכול בשבת. היו הברקות. אפילו צחקתי פעם או פעמיים. אחר כך הועלה חיקוי של אהוד ברק, שמוכן להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, אבל רק בתנאי שכל המועמדים האחרים יפרשו, ושראש הממשלה בנימין נתניהו יהיה עם ידיים קשורות ולא בארץ. איל קיציס המנחה אפילו הוסיף משפט פרשני: “מחנה השמאל כנראה יצטרך לחכות עד שיצמח כאן מנהיג”.

ואז הגיע החידוש הגדול והמסעיר: מערכון על מערכת המשפט. הוא הוגדר כמערכון שמתאר “איך מתמודדים עם העומס במערכת המשפט”. מדובר בתביעה נגד בעל אולם האירועים “זוקיני על המים”. השופט אומר מיד בתחילת המשפט, כשהוא רואה את עורך הדין של הנתבע: “אה, זה אתה, אני אודיע לילד שלי שלא יחכה לי בשער בית הספר, אלא בכניסה לבקו”ם”. כך המערכון ממשיך. עורכי דין מגוחכים עשו כל מיני דברים משעשעים, ובסופו של דבר הגיעה הפואנטה: המשך המשפט נדחה ונדחה, ובית המשפט לא מצליח לקבוע מועד חדש לדיון אפילו ב־2023.

השופט, אגב, לא הוצג באור מגוחך כלל. הוא היה מיושב ורציני. הסאטירה לא הייתה עליו. עד לכאן הגיעו - ועצרו. הסאטיריקנים הישראלים נוהגים להתרברב שאין להם גבולות. בדרך כלל שואלים אותם שאלה בנאלית: גם השואה אינה קו אדום? והם טוענים בגמגום שהם לא עוצרים גם בנושא הזה. אבל האמת היא שיש לסאטיריקן הישראלי ההולך בתלם גבולות רבים יותר מאשר הוא מבין. אחד מהם הוא בית המשפט, ובעיקר בית המשפט העליון. כאשר יושבים לחשוב על נושאים לתוכנית סאטירית, כולם - מהתסריטאי ועד עורך הפוסט־פרודקשן - יודעים מה הנושא הקדוש שלא נוגעים בו: בית המשפט.

ברוב מדינות העולם וברוב תולדות הסאטירה שופטים הם בין בעלי הכוח שלועגים להם. מערכון שבו השופט נרדם במשפט, מתעורר פתאום, דופק בפטישו על השולחן וזועק “תלו את הנאשם” - הוא מערכון בסיסי. לא בישראל. בישראל לא נכתבו סאטירות על בית המשפט.

בעצם, כמעט לא. בתוכנית הסאטירית “הכל שפיט”, ששודרה במשך חודשים ספורים בערוץ הראשון, היה בכל תוכנית קטע שנון על בית המשפט העליון. בעיקר על העובדה ששופטים הם חבורה סגורה. את התוכנית הורידו באכזריות לאחר עונה אחת. לו הייתה ממשיכה, אני בטוח שהייתה מתפתחת ומשתבחת. ככה זה בכל תוכנית סאטירית.

אבל בערוץ הראשון כנראה התחלחלו מהרעיון של כיוונים אמנותיים חדשים. נראה שהם עשו הכל כדי לחסל בעודו באיבו כל חידוש, בייחוד בסאטירה, אולי שמא ייתנו יד לסאטירה “ימנית”.