לא נעים לקלקל את האווירה החגיגית לקראת הגעתו הצפויה ארצה של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ ב־22 במאי. ביקור של נשיא אמריקאי בישראל הוא אירוע חשוב. גם כנשיא שנוי במחלוקת, טראמפ ראוי לכל גילוי של כבוד. בתור מי שמזוהה כידיד נלהב של ישראל מגיע לו כל ביטוי של הערכה, אולי אפילו יותר מקודמיו. מותר גם לשכוח ולסלוח שכמו קודמו ברק אובמה, שהתחיל את נשיאותו בביקור בקהיר, גם טראמפ יתחיל את ביקורו הראשון במזרח התיכון בבירה של מדינה ערבית מרכזית: ריאד.

אבל טראמפ נמנע מהשגיאה של אובמה ואינו פוסח על ישראל באופן המעליב שקודמו צרב במארג היחסים בין שתי המדינות. אלא שלנוכח האופוריה שנדמה ששוררת אצלנו לקראת הביקור, יש להתריע מפני התוצאות המדיניות של הביקור. כמו הפגישה בין טראמפ ליו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן, שלא הניבה שום התפתחות מדינית, גם הפגישות שהנשיא טראמפ יספיק לקיים בשעות שהותו בישראל, בהן פגישה נוספת עם אבו מאזן, כנראה יניבו הצהרות ידידותיות אבל אפס תוצאה משמעותית בכל הנוגע לקידום פתרון מדיני לסכסוך.

חמור מכך, דיפלומטים וגורמים מדיניים בניו יורק ובוושינגטון, שעקבו אחרי התגובות של פוליטיקאים ישראלים ושל בכירים ברשות הפלסטינית לפגישת טראמפ ואבו מאזן, הגיעו למסקנה כי מהתבטאויות שני הצדדים עולה שהסיכויים להתפתחות משמעותית במאמץ לקדם פתרון מדיני לא רק קלושים ביותר. להערכתם, השלום לא היה מעולם רחוק כל כך. מנהיג יהודי אמר בשיחה סגורה עם תורמים: "אם הנשיא טראמפ יודיע בביקורו בישראל על העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, זאת תהיה סתימת הגולל על הסיכוי לשלום".

לפי דיווחים, הביקור של הנשיא טראמפ בסעודיה הוא למטרות ביזנס. בביקור יסכמו הצדדים על עסקת נשק ענקית בשווי של עשרות מיליארדי דולרים, ובה גם ארבע ספינות מלחמה וטילים נגד בונקרים משוריינים. הביקורים של טראמפ בירושלים ובוותיקן ברומא הם מהלכי יחצנות, שנועדו לאמצעי התקשורת. בירושלים לפחות יעטפו את תרגיל היחצנות בהצהרה מדינית, שתדגיש את חשיבותו של פתרון מדיני לסכסוך ותכלול פנייה לצדדים לשבת לשולחן המשא ומתן. אבל ההצהרות, בייחוד על כינוס ועידת שלום אזורית בקיץ, יהיו רק הוכחות שטראמפ החזיר את המאמצים לקידום שלום למסלול הישן, הזרוע מהמורות, שנדרס כבר בידי רגליהם של קודמיו.

נראה שהנשיא טראמפ רוצה באמת ובתמים להיות זה שהצליח לסיים עשרות שנות סכסוך ולהביא את השלום. גם קודמיו בבית הלבן קיוו להיכנס להיסטוריה כמי שמצאו את הנוסחה לשלום בין ישראל לפלסטינים. לא היה ממשל אמריקאי שהשקיע במאמצי תיווך בין הצדדים יותר זמן ומרץ מאשר ממשל הנשיא אובמה ושר החוץ לשעבר ג'ון קרי. ביל קלינטון, ג'ורג' בוש הבן ואובמה היו ג'נטלמנים ובלעו את כישלונותיהם במזרח התיכון בשקט.

טראמפ לא אוהב כישלונות. אם יגלה בחודשים הבאים כי בדיוק כמו קודמיו בבית הלבן, במקום שלום הוא מקבל תסכול, הוא לא יהסס לשנייה להטיל את האשמה על ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא גם כנראה יעשה זאת בסגנון הברוטלי הידוע שלו.