טביעת הצעירים בכנרת לפני כמה שבועות הוכיחה שהשילוב בין נעורים לזמן פנוי מוביל לעתים לטרגדיה. בזמן שהטלוויזיה שידרה כתבות מגזין על הנוער המשועמם והשותה לשוכרה בכנרת, נזכרתי איך פעם גם אני הסתבכתי בה. זה קרה בגיל 15, בזמן החופש הגדול. ישבתי בחדרי עם דניאל, החבר הכי טוב שלי. שלוש בלילה, השעמום ריחף מעלינו כמו גזר דין נצחי. דניאל אמר: “זה לא יכול להימשך ככה, חייבים למצוא משהו לעשות. לא יכול להיות שכלום לא יקרה לנו כל הזמן".

הסכמתי איתו והבטתי סביב. על הקיר בחדרי היו תלויים שני חטי פיל ענקיים (כל אחד באורך מטר וחצי). החטים ניתנו במתנה לסבי, הגנרל "חד העין", באחד מביקוריו באפריקה. תמיד אהבתי את החטים וכשביקשתי מסבתי לרשת אותם, היא הסכימה. סבתא לא תיארה לעצמה שבחלוף שנים אשב עם דניאל חברי בחדר ואגיד לו: “יש לי רעיון. נמכור את החטים ובכסף שנרוויח ניסע לכנרת לכמה ימים".

כמה שעות אחר כך השמש זרחה, ואני ודניאל תפסנו את האוטובוס הראשון לתל אביב. אני זוכר את מבט נהג האוטובוס כשראה אותנו עולים עם שני חטים כמעט בגודל הגוף שלנו, כאילו חזרנו מציד פילים.

היעד היה שוק הפשפשים. שם, הנחנו, נמצא אנשים שיקנו מאיתנו את החטים. וצדקנו. רוב המוכרים הרימו גבה ואמרו שאנחנו מטורפים, אבל אחרי 45 דקות של שיטוטים הגענו לחנות עתיקות שבה המוכר דווקא אהב את ההצעה שלנו. הוא לקח אותנו לחדר אחורי ולאחר שבדק את החטים בזכוכית מגדלת ובעוד כל מיני מכשירים משונים הודיע לנו: “בואו נעשה עסקים, כמה אתם רוצים על שניהם?".

הסברתי למוכר שאנחנו רוצים לנסוע לכנרת לכמה ימים, ואם יכסה לנו את הוצאות הנסיעה, אז יש על מה לדבר. דניאל מיד זינק ממקומו: "אנחנו צריכים סירה מתנפחת, אבל לא סתם סירה חארטה, סירה מגומי רציני, שתחזיק מעמד גם במקרי חירום. זה לפחות 200 שקל״.

"בסדר, 200 שקל לסירה נשמע הגיוני. מה הלאה?", האיש שאל.

"הלאה זה עוד 500 שקל להוצאות שונות כמו סיגריות, אוכל, נסיעות, שיחות טלפון להורים, ועוד כל מיני דברים לא צפויים. סך הכל 700 שקל".

המוכר הסתכל עלינו ואמר: "אביא לכם שני פאקטים מהחבר שלי שעובד פה בחנות ליד. וחוץ מזה 500 שקל במזומן״.

"הולך", דניאל אמר וחייך אלי.

"בטח שהולך", אמרתי, ולחצנו כולנו ידיים.

היינו מאושרים. לא ידענו שחטים של פילים אפריקאיים נמכרים במחירים של 1,500־800 דולר לק"ג. אני מעריך שכל חט שקל לפחות 10 ק"ג. כלומר, מינימום 16 אלף דולר.

אני גם משוכנע שעצם זה שהחטים ניתנו למשה דיין על ידי אישים מכובדים העלה עוד יותר את ערכם. "איזה סאקר המוכר הזה", גיחך דניאל כשיצאנו מהחנות והתחלנו לצעוד לתחנת האוטובוס. "הסירה המתנפחת עולה 160 שקל - לא 200".

"איזה סאקר המוכר". צילום: אינג אימג'"איזה סאקר המוכר". צילום: אינג אימג'

###

כשהגענו לטבריה התחיל כבר להחשיך. הסתערנו על החנות הראשונה שהחזיקה סירות מתנפחות וקנינו אחת ב־160 שקל בדיוק. אגב, אין לי מושג איך דניאל ידע את המחיר המדויק. המשכנו לאחד החופים, הכנסנו את הסירה למים, זרקנו את עצמנו עליה והתחלנו לחתור.

תוך מספר דקות כבר היינו באמצע הכנרת. דניאל זקף עובדה זו לזכות מערכת השרירים המדהימה שלו ובקיאותו בתורת החתירה, אבל מהר מאוד התבררה הסיבה לקצב השיט המטורף: סחף חזק גרר אותנו אל מרכז הכנרת. ושם, במקום להמשיך לסחוב אותנו הלאה, הוא תקע אותנו במקום, בלי יכולת להתקדם. לא משנה כמה התאמצנו לחתור, לא הצלחנו לזוז.

מהר מאוד השמש שקעה ואנחנו נותרנו באמצע הכנרת בחושך מוחלט. הייתי מבוהל כמו שמעולם לא הייתי. דניאל אמר שיהיה בסדר, אבל לא האמנתי לו. החושך והדממה נשמעו לי כמו פס הקול של ההלוויה של שנינו.

ניסינו לחתור עוד קצת, ללא הצלחה, ודניאל הציע שניקח מנוחה. היינו מותשים פיזית ונפשית. "לפחות יש לנו מה לעשן", אמרתי והוצאתי סיגריות מהפאקט החדש. ישבנו שם בתוך הסירה, והגלים הקטנים מטלטלים אותה ברכות. שתקנו. זה היה סימן רע, כי דניאל לא שתק לעתים קרובות, רק במצבים טרגיים שהוא ידע שהם הולכים להיגמר רע - כמו למשל במשחק שבו בני יהודה ירדה ליגה.

לפתע האופק התמלא באורות כחולים מהבהבים שהתקרבו אלינו. "מה זה?", שאלתי, "ספינת משטרה?".

״יש דבר כזה ספינת משטרה של הכנרת?״, דניאל שאל.

כשהספינה התקרבה, התברר לנו שאכן מדובר בסירת משטרה של משמר החופים. היא האירה אותנו בפרוז'קטור, ופתאום שמענו מישהו מדבר אלינו דרך מגפון: "אתם בסדר, ילדים?"

"לא, אנחנו לא בסדר. אנחנו הולכים למות כאן", צעקתי בטירוף.

דניאל נתן לי אגרוף בכתף ואמר: "תפסיק לצרוח כמו ילדה, שמור על הכבוד שלנו. אמרתי לך כבר מיליון פעם: לא משנה מה, לא מתחננים בפני אף אחד".

תוך שניות נזרקו אלינו שני גלגלי הצלה. הכנסנו את הגוף שלנו אליהם, והשוטרים משכו אותנו אל הסיפון.

"איך הגעתם לפה?", שאל אחד השוטרים. "זה סיפור ארוך", אמרתי. "התחיל ביפו, עם חטים, ואיכשהו התגלגל לכאן".

"חטים ביפו?", שאל השוטר במבט משתאה.