1. ירדנו כי מגיע לנו לרדת. אין צדק בכדורגל. טוב שכך. הטובים לא תמיד מנצחים, הרעים לא תמיד מפסידים. המקרה של הפועל ת"א 2017 הוא מקרה נדיר של צדק פואטי: הקבוצה הגרועה בליגה גמרה במקום האחרון. קבוצה שלא יודעת לחבר שלוש מסירות, שלא מסוגלת לתת גול, שמבקיעה שער אחד בשלושה משחקי "להיות או לחדול" רצופים ועושה את כל זה למרות שצבא של רבבת אוהדים מדהימים ניצב מאחוריה. קבוצה שביישה את הצבע האדום וטוב שבאה על שכרה. שחקנים שבמקום לנצח, כתבו מכתב לרבי מלובביץ'. אם הקבוצה הזו הייתה ניצלת מירידה ברגע האחרון, זה היה אסון לכל מי שאוהב כדורגל וגם לנו, אוהדי הפועל. זה לא היה רק מנציח את העליבות שלנו, זה היה נותן לה פרס.

2. הניתוח שלפניכם הוא ניתוח מאקרו. לא זה המקום להיכנס לסדרה האינסופית של שגיאות מקצועיות. לא, אין לי מושג מאיפה אמיר כבירי (שלפחות ניסה והשקיע את כספו ונשמתו בהפועל) הביא את הטיפוס ההוא שנקרא מנדיונדו. אבל לא זו הפואנטה. זרעי הירידה 2017 נעוצים בעונת הדאבל של 2010, ובעיקר בהשתתפות ההיסטורית (עבורנו) בליגת האלופות בהמשך. החוויה הזו קלקלה אותנו. שיכרון הגובה טשטש עלינו את חושינו. ההסתופפות בקרב אריות הכדורגל של אירופה, הטיסות בין אצטדיוני הפאר, הכרטיס הכמעט קבוע בהגרלות המפעלים האירופיים השונים, הדירוג הגבוה, כל אלה פועלים על הנשמה כמו קוקאין על המוח. מתמכרים. התמכרנו. התחלנו להאמין שאנחנו אכן אימפריה. ניסינו להיות מכבי. אבל אנחנו לא מכבי, ולא אימפריה. אנחנו אמורים להיות משהו אחר לגמרי. משהו שהפסקנו להיות. אם היינו רוצים להיות מכבי, היינו אוהדי מכבי. אבל אנחנו לא רוצים. בעיקר לא אחרי שראינו את שמחת האביונים שלהם אתמול. אבל מאז הדאבל ההוא והצ'מפיונס, סיפרנו לעצמנו סיפור, והאמנו לכל מילה.

3. הפועל ת"א - מההנהלה, דרך השחקנים ועד הקהל - לא ידעה איך להתמודד עם ההצלחה. ברגע שאורח החיים המשכר הזה הועמד בסכנה, הגבנו כמו שנרקומן מגיב כשנגמרת לו המנה. רצינו עוד. לא היה כסף? לווינו. גירדנו מפה, משכנו משם. לא אשכח איך התגייסו האוהדים (בזמנו הפעילו גם אותי) להפציר באלי טביב (שהיה במיאמי) לעשות הכל כדי לרכוש את אלרואי כהן מקריית שמונה. "בלי אלרואי אין סיכוי לאליפות השנה", אמרנו לו. כן, ברור שרכשנו את אלרואי. באליפות לא זכינו. הוא זכור היום כחבר לשעבר של שיר אלמליח. אנחנו בליגה הלאומית. וזה הלך והחריף. האימפריה התפוררה, אבל המשיכה להיאחז בתהילה. אלי גוטמן העמיד את הקבוצה הישראלית הטובה ביותר בכל הזמנים (עד הפועל ב"ש הנוכחית), אבל לא הייתה יכולה להיות לה המשכיות. למה? כי בשביל המשכיות, צריך כסף. כלומר, בעל בית עשיר. לנו לא היה כזה. את מי שהיה, הברחנו. את מי שרצה לבוא, גם כן הברחנו. ולכן, האשמים הישירים הראשונים באסון של הפועל, הם גאוני הדור האלימים שגרמו לכל מי שהתעניין ברכישת הפועל להימלט כל עוד נפשו בו. אלה שאיימו וקיללו את אשתו וילדיו של עידו חג'ג' מעבר לדלת הבית. אלה שגידפו את חיים רמון, שניסה להחזיק איכשהו את בניין הקלפים, עד שקרס. וגם אלה, תחזיקו חזק, שהבריחו את אלי טביב מהפועל.

הקטטה בין שחקני הפועל לבין המשטרההקטטה בין שחקני הפועל לבין המשטרה

יותר מכל, פראי האדם שתוקפים כל בעל בית חתומים על החורבן

4. כמו לכל הקבוצות, גם לנו יש "קומץ". האידיוטים שפרצו לאימון בשבוע שעבר ותקפו שחקנים. פראי האדם שהתנפלו על חג'ג', על רמון, על כבירי, על כל בעל בית בתורו. בזמנו, אפילו לסמי סגול הטוב והמיטיב עשו את המוות. הפועל הוא הנכס הפרטי שלהם, עם הערת אזהרה בטאבו. גם אם יבוא בעל בית וישקיע עשרות מיליוני שקלים, הוא חייב להישמע להם ולמלא את תכתיביהם. החבורה הזו חתומה, יותר מכל האחרים, על החורבן.

5. אבל בואו לא נעשה לעצמנו הנחות. במקרה של אלי טביב, זה לא היה קומץ. זה היה הרוב המכריע של אוהדי הפועל (כולל הח"מ). לא רצינו אותו בהפועל. למה? פעם קראתי לזה גזענות, אבל נדמה לי שהמילה לא מדויקת. הפועל ת"א אינה קבוצה גזענית במובן המקובל של המילה. חלק ניכר מגיבורי התהילה האדומים, כמו גם הקהל, כמו גם חלק מהמנהלים ומבעלי הבית, אינם אשכנזים. העניין עם טביב הוא, שהאיש לא התאים לגנטיקה של הפועל. הוא לא בא לנו טוב בעיניים. נכון, יש נסיבות מקלות. כאיש עסקים, התנהלותו של טביב בלתי נסבלת. הוא מסוגל להוציא מתים מכליהם. ועדיין, לטביב היה מגע של זהב. הוא הביא איתו מהפועל כפ"ס את השחקנים שהביאו לנו דאבל. בימיו היו הצלחות, אליפויות, אירופה, וגם הרבה עצבים. גירשנו את טביב מהפועל, ומאז לא ידענו רגע אחד של נחת. כדי שהצדק הפואטי יהיה מושלם שלשום, הייתה הפועל כפ"ס צריכה להישאר בליגה במקומנו.

6. כל מי שבאמת אוהב את הפועל ת"א, צריך לשמוח בירידה. אני רציני. אישית, העדפתי את הגרסה המחמירה יותר: ליגה ג'. להחריב הכל מהיסוד ולהתחיל מהתחלה. במודל של הכדורסל. לברוא את המועדון מחדש. עם גרעין בעלות (לא שליטה!) לאוהדים, בעלי בית שפויים, שחקני בית, נשמה וסמל. קבוצה שלא תזלול תארים, לא תתמכר לניצחונות. קבוצה של פועלים שחורים, של מלחמה, של דם, יזע ודמעות. המודל האולטימטיבי שלי היא הפועל חולון כדורסל בימי אלימלך, בוגין, דניאל ומאור. אין דברים כאלה. אבל בסוף אין ליגה ג'. יש לאומית. טוב, גם זה מקום טוב להתחיל מחדש.

קהל נפלא עם קומץ הרסני. צילום: דני מרוןקהל נפלא עם קומץ הרסני. צילום: דני מרון

יש גם גיבורים - האוהדים שמעודדים בחום ובגשם ובקור

7. שמחה מהולה בעצב: שאריק איינשטיין ועלי מוהר לא חוו את העונה הזו. מצד אחד, מזל שלהם. מצד שני, לך תדע איזה שיר נוגה זה היה סוחט מאריק. ואיזה טורים מרהיבים היינו מקבלים מעלי. יש כאן סוג של החמצה.

8. אף על פי כן ולמרות הכל, גם לעונה הזו יש גיבורים: האחים ניסנוב, אוהדים בדם, הבנים של ניסן האגדי, שלבם האדום לא הניח להם להפקיר את הפועל לכלבים ורכשו את המועדון כדי לנסות להצילו. והקהל. לא הקומץ, אלא האלפים שבאים, עם הנשים והילדים, ומעודדים בחום ובגשם ובקור, ובכל מקום ושעה ומצב, ולא מתייאשים ולא מתכופפים ויודעים וחשים ונושמים את ההכרה הברורה, שאף אחד ושום דבר לא ישנו את העובדה שאנחנו הפועל ת"א. ואנחנו אוהבים כל רגע בחוויה הזו. מהשורה הזו, ישחרר רק המוות. וגם אם היו נותנים לנו להיוולד מחדש ולבחור לעצמנו קבוצה, וגם אם היינו יודעים כל מה שצפוי לנו, היינו בוחרים פעם נוספת את האדומה האהובה הזו, שהיא קבוצה הגדולה פי כמה מסך חלקיה. הקבוצה של שייע וג'ימי, גילי וקוקוס, בז'ה וקיקו, דוביד וקשטן, שביט ומוריס. הקבוצה של אריק איינשטיין ועלי מוהר, הקבוצה שהיא הכי תל אביב שאפשר להיות, ואין עוד כמוה. אז גם בימים אלה, ואולי דווקא בהם, צריך להדגיש שוב את המובן מאליו: תודה לך הפועל. על הכל. על הטוב ועל הרע, על הזיכרונות ועל ההרפתקאות, על הפסגות והכישלונות. את לא מושלמת, אבל את שלנו וככה אנחנו אוהבים אותך. להתראות במרמורק.