כמים צוננים לנפש עייפה היו נאומיו של הנשיא דונלד טראמפ בארץ. נפש ישראלית עייפה מהעוינות הקרה שנשבה עלינו בשמונה שנות כהונתו של אובמה. וכל מי שהאשים את בנימין נתניהו במערכת היחסים הגרועה עם ברק אובמה שוכח, ומקווה שכולנו שכחנו, כי למסלול ההתנגשות עם ישראל יצא אובמה סמוך לכניסתו לתפקיד, ב"נאום קהיר" שלו.
בנאום ההוא החניף אובמה לאסלאם על תרומותיו לתרבות המערבית: האלגברה והמצפן, והאדריכלות המוסלמית, ודילג באלגנטיות על העובדה שתרומות אלו נעשו לפני יותר מאלף שנה ומאז - כלום למעשה. ואז פנה להטיף לישראל מה עליה לעשות כדי לפצות את המוסלמים על כל הרע שעשתה להם תרבות המערב, קרי: לתת לערבים מדינה בארץ ישראל ולהפסיק לבנות בהתנחלויות.
המילה "טרור" לא נזכרה כלל בנאום קהיר. זה היה נאום פרו־מוסלמי ופרו־ערבי בוטה. האיום על ישראל היה ברור. עשרה ימים לאחר מכן הלך נתניהו לקנוסה, כלומר לבר־אילן, כדי להצהיר על תמיכתו ברעיון המדינה הפלסטינית, הלך - ולא חזר בו עד היום.
נאומיו של טראמפ היו תמונת ראי הפוכה. הטרור והמלחמה בו שלטו בכיפה. האויבים הוגדרו היטב: איראן, חמאס, חיזבאללה, דאע"ש ואל־קאעידה. ואף שבועת אמונים לתמיכה בלא סייג בישראל נישאה שוב ושוב. חוגי הימין רשמו לפניהם בצהלה כי לא פחות חשוב ממה שאמר טראמפ היו הדברים שלא נאמרו: לא אלגברה ולא מצפן, ולא מדינה פלסטינית. הצהרת התמיכה המסורתית של נשיאי ארה"ב בעשורים האחרונים ב"רעיון שתי המדינות" - לא הועלתה הפעם לאייר פורס 1. ההתנחלויות לא הוזכרו כלל. אפילו לא כשנפגש עם אבו מאזן. להפך, טראמפ לא שכח להזכיר לו כי אי אפשר לתמוך בשלום וגם לשלם משכורות למחבלים.
היו אלו נאומים פרו־ישראליים מחממי לב. טראמפ אומנם לא הכיר באיחוד ירושלים, ואפילו לא בירושלים (המערבית) כבירת ישראל. הוא גם לא הכריז על העברת השגרירות. אך אפילו "עסקת השלום" המובטחת של טראמפ לא נשמעה מאיימת מפיו. כמים קרירים לנפש עייפה, אמרנו, אך גם אם הנפש עייפה - אסור לה להירדם בשמירה. וגם אם טראמפ הרעיף עלינו אהבה - בידוע הוא, ש"הורמון האהבה", האוקסיטוצין, יש לו השפעה מרדימה ידועה, בייחוד על גברים.
על מסכי הטלוויזיה - גם אבו מאזן וגם נתניהו נשמעו ונראו מרוצים מאוד. אין לדעת אם היו מרוצים בגלל מה שאמר להם טראמפ בחדר סגור. או שהיו מרוצים מכך שהקריזיונר הבלתי צפוי הלך לפי שעה בלי להרביץ להם. טראמפ אמר שאבו מאזן רוצה שלום, וגם נתניהו רוצה שלום. ולי נדמה שהמכנה המשותף לשניים אלו אינו נחישותם להגיע להסכם אלא הפחד מטראמפ. שניהם שבעי "תהליכי שלום". מצולקי משאים ומתנים, מהלכים על חבל דק. משוכנעים כי הסטטוס קוו הוא הרע במיעוטו, וכי סכנת התלקחות רבתי בעקבות "תהליך מדיני" נוסף גדולה מהסיכויים להגיע לשלום, הקיימים כיום בעיקר בדמיונו של טראמפ.
המחיר של טראמפ
ברור שמתחת לפני השטח פועל טראמפ גם במישור נוסף, וג'ייסון גרינבלט שליחו ישוב ארצה בעוד ימים אחדים. ויש להניח כי הוא ימשיך במגעיו על בסיס הסכמות שהושגו בידי טראמפ. נשיא ארה"ב לא עשה את הונו ואת שלטונו כי היה נחמד. הוא איש עסקים מתוחכם מאוד, שזיהה את כישלונו של אובמה ופעל ממש להפך. במקום לעורר את כל הנוגדנים הישראליים - מרח בדבש את קצות העצבים החשופים שלנו. במקום להצטייר מראש כאויב - הוא מצטייר מראש כגדול ידידיה של ישראל מאז כורש ובלפור. טראמפ יודע כי קל יותר לומר "לא" לאויב מאשר לאוהב. אחרי שהרעיפו עליו מחמאות מופלגות - לא יוכל נתניהו לסרב להצעות. מה גם שהפחד, הפחד ממה שיקרה אם טראמפ "יתהפך" עלינו - מכרסם בלבו של נתניהו ומתפשט ממנו כצל אפל אל סביבותיו.
הטקטיקה של נתניהו היא לומר "כן". לזייף התלהבות של "פעם ראשונה אני מרגיש שהשלום אפשרי", במקום לשרטט מראש את הקווים האדומים של ישראל, לומר מראש מה ישראל רוצה. במקום לחזור בו מוקדם ככל האפשר מנאום בר־אילן. הטקטיקה הזאת עלולה להפוך לאסטרטגיה של נסיגה רבתי. טראמפ אולי אוהב אותנו מאוד, אבל יותר מאיתנו הוא אוהב את 350 מיליארד הדולרים הסעודיים. טראמפ אומנם נשבע שלא יהיה נשק גרעיני בידי איראן במשמרת שלו - אבל לא נשבע שלא תקום מדינה פלסטינית ממערב לירדן. וכי למה יישבע? הלוא מנהיג ישראל נתניהו עצמו אמר לו שהוא מסכים להקמת מדינה כזו. נתניהו אולי מתפלל שאבו מאזן יציל אותו. שהוא יהיה זה שיהיה אמיץ דיו להגיד לטראמפ "לא". אבל נתניהו חייב כבר לדעת: אי אפשר לסמוך על הערבים.
בקרוב נדע.
בקרוב צריך טראמפ להאריך או לא להאריך את תוקף הצו הנשיאותי הדוחה בחצי שנה נוספת את העברת השגרירות. אם יחתום על הצו - אות הוא וסימן כי הוא שומר את המהלך הזה כדי "לשמן" את הציבור הישראלי, כדי להמתיק את גלולת הרעל של המדינה הפלסטינית, ומזרח ירושלים בירתה.
בעוד ימים אחדים אמורה גם להתכנס ועדת התכנון ליהודה ולשומרון. זו שדיוניה נדחו עד אחרי הביקור. אם הוועדה לא תאשרר את אלפי יחידות הדיור החדשות שנתניהו הבטיח - גם זה אות וסימן כי טראמפ לא דיבר על ההתנחלויות - רק משום שבכיסו כבר הייתה מונחת התחייבותו של נתניהו לא לבנות, גם לא בירושלים המזרחית. כך אפשר להבין מדוע לא הזכיר טראמפ את ההתנחלויות בנאומיו: אין שום צורך להזכיר לישראל כי בנייה בהתנחלויות מפריעה לעסקה שטראמפ רוקם - אם ממילא כבר הושגה התחייבות גורפת להקפיא את הבנייה. ממש כך אין צורך להזכיר את "מתווה שתי המדינות" אם נתניהו שב והסכים לו. אין צורך לטחון מים, או לפזר מלח על הפצעים. כל זה כבר הוסכם.
"גבירתי, כבר קבענו מה את, הוויכוח עכשיו הוא על המחיר בלבד", צוטט המחזאי הבריטי בן המאה ה־19 ג'ורג' ברנרד שו. אחרי שהציע לגברת מסוימת סכום עצום כדי שתסכים לבלות עמו את הלילה, והיא הסכימה ברטט. אז חזר בו והציע סכום מגוחך. כשהגיבה בזעם ענה לה ברנרד שו במכתם הנ"ל. אם נתניהו כבר הסכים להקים מדינה ערבית בלב המולדת שלנו - נותר לסגור איתו רק את המחיר. זה בדיוק תחום המומחיות של טראמפ. ואגב: מי שהצטייר כשונא מוסלמים מובהק במהלך המרוץ לנשיאות - גם הוא כבר הוכיח מה מחירו. במקרה שלו מדובר ב־350 מיליארד דולר.