ההודעה שיצאה על סיום שביתת הרעב של האסירים אינה צריכה להפתיע איש. מלכתחילה לא נועדה השביתה הזו להשיג הישג מעשי כלשהו עבור האסירים עצמם. המחבלים הפלסטינים הכלואים בישראל מנוסים מאוד ומכירים היטב את המערכות הישראליות, מצה"ל דרך שב"כ ועד שב"ס. הם יודעים היטב מה ביכולתם להשיג והיכן מוצבים הגבולות. 

שביתות הרעב שימשו לאורך השנים ככלי העיקרי של האסירים הפלסטינים במאבקם הלאומני מתוך בתי הכלא. היוזמה הנוכחית לפתיחת השביתה הגיעה ממרואן ברגותי, האסיר הפלסטיני המוכר ביותר ומי שראה את עצמו בעבר, כמו גם כיום, כמנהיג הבא של העם הפלסטיני. לאחר 15 שנים בכלא, ולאחר שגורש על ידי אבו מאזן מכל מוסדות הפת"ח הרשמיים, הבין ברגותי שהוא הולך ומאבד את מעמדו בחברה הפלסטינית. למרות שזכה במקום הראשון בפת"ח בבחירות שנערכו השנה, הוא קורא את המציאות ומבין שדמותו מתחילה להתעמעם בתודעה ולהיעלם בין דפי ההיסטוריה. על רקע זה בדיוק הוא יזם את השביתה מתוך הבנה שזו הדרך היחידה להחזיר את עצמו ללב התודעה הפלסטינית ולזכות במעט תהילת עולם, תוך ניהול מאבק שממילא לא היה לו כל סיכוי.  

מבחינתו של ברגותי היה מדובר ברעיון מנצח. הוא חוזר לעמדת המנהיג הפלסטיני הלוחם בישראלים. ההנהגה הפלסטינית חייבת לצדד במהלך כדי להיתפס כתומכת במאבק האסירים הפלסטינים, העם הפלסטיני מגלה מחדש את ה"מנהיג" הפוטנציאלי הבא, הכלוא בישראל, והכל נראה מושלם. אבל המציאות טפחה על פניו מהר מהצפוי. ההצטרפות של האסירים הפלסטינים לשביתה הייתה חלקית בלבד. רבים מהמצטרפים פרשו מהשביתה כבר בימיה הראשונים ואלו שהתמידו לא זכו בשיפור תנאים אלא להיפך. הם נענשו, נשלחו להפרדה ובידוד, הופרדו בין בתי כלא שונים, ושום דרישה שלהם לא נענתה. בנוסף, שב"ס פרסם את תמונותיו המביכות של ברגותי מנשנש להנאתו טורטית בתאו בכלא

 
העובדות האלה, בשילוב ההתפתחויות המדיניות המתחוללות מחוץ לכתלי בתי הכלא  בהובלת הנשיא טראמפ, הביאו את ברגותי למסקנה המתבקשת שצריך להפסיק את שביתת הרעב גם ללא הישג משמעותי.
הפלסטינים אמנם טוענים שהפסיקו את השביתה לאחר שהושג הסכם עם שב"ס אולם בפועל הם לא השיגו דבר מלבד ביקור חודשי נוסף של המשפחות, שגם הוא ימומן על ידי הרשות הפלסטינית.
אז מה היה לנו כאן בעצם? סיבוב אישי של יחסי ציבור עצמיים במסגרת המאבק על ההנהגה הפלסטינית העתידית. שום דבר שקשור באמת למאבק הלאומני מול ישראל או על שיפור תנאי הכליאה של האסירים, הנהנים ממילא מהתנאים הטובים במערב ביחס לאסירים לאומניים אחרים בעולם.
שב"ס פעל נכון והרוויח נקודות זכות. אבו מאזן, שתמך במאבק, הרוויח אף הוא, אבל המציאות הוכחה כחזקה מההצהרות חסרות התוכן, והמאבק שנכשל והסתיים בדומייה החליש את מעמדו של ברגותי כמנהיג עתידי, החליש את יכולתם של האסירים במאבק הבא ולא תרם מאומה לאינטרס הפלסטיני.