למרות הפיתוי הרב שטמון בלשבת ולהתאונן על החיים באופן כללי ופרטי, כמו גרושה ממורמרת על הפוך עם סויה חזק בלי קצף בבית קפה, אני משתדל להימנע מזה, אף על פי שאני כן חושב על סדר היום שלי. זה הולך ככה: אני קם בבוקר, הולך לעבודה, בצהריים מכין ארוחה לילדים. אחרי שהם אוכלים ומספרים איך היה להם בבית הספר (רגיל. או כיף. או בסדר. או משעמם) אני מפנה את הכלים. שוטף. מטאטא את הבית. מקפיץ לחוגים.

וכשיש איזו תחושה של הפסקה בין לבין, אשתי מריחה אותה מרחוק, ומסמסת לי משימות בתחפושת של שאלות רטוריות כמו: "הזמנתי טכנאי של הוט, אתה בבית?", "יש נורה שלא עובדת במסדרון, יש לך מושג למה?", "לעינב יש מבחן מחר בתנ"ך, אתה תשב איתו?", "צריך לעשות שיפוצים בגג, לתקן את המזגן, לסדר את כל המחסן מחדש, יהיה לך זמן לזה היום?", "יש רעב נוראי בתימן על רקע מלחמת אזרחים איומה, תוכל לעזור להם שם?", "המסת הקרחונים באנטרקטיקה, תוכל לקפוץ יותר מאוחר?".

לפני כחודש עלתה בהוט הסדרה המצמררת "סיפורה של שפחה", לפי ספר ישן של מרגרט אטווד, שמתאר עולם עתידני שבו חוזרים אל חוקי התנ"ך או השריעה או כל מערכת חוקים לא כיפית אחרת. לפי העלילה, בכל בית שבו גר מפקד צבא עם אשתו העקרה מוצבת שפחה, שכל תפקידה לשמש כרחם על שתי רגליים (היי, בלהה). במהלך היום היא נפגשת עם שפחה נוספת כדי לערוך קניות, והיא מורשית לדבר אך ורק על מזג האוויר ועל יפי הפירות. עוד לא הייתה גיבורה טלוויזיונית שהזדהיתי איתה כל כך כמו שלפרד (כל השפחות נקראות על שם המפקד שאותו הן משרתות, של'פרד, של'סטיוון, של'גלן).

קווי הדמיון בין הסדרה למציאות

ובכן, אני של'אשתי. וזה סיפורי. סיפורו של שפחה. אני רק צריך למצוא לעצמי כובע שיש לו שוליים רחבים ופתח צר בחזית, בסגנון המקובל בסדרה, כי ממילא אין לי מה לראות יותר מאשר את הדרך שלפנַי - הדרך לסופר, ליציאה עם הכלב, למנורה המקולקלת, למחסן המבולגן. מה צריך יותר מזה. וכשאני צועד אל המכולת, אני פוגש בעוד שפחות כמוני, ומברך אותן בברכה המסורתית "יבורך הפרי" והן עונות לי, "תחת עינו". עינו היא כמובן עינו הפקוחה של דוד ביטן, שבודק את הפייסבוקים של כולנו כדי שלא נכתוב או נגיד או נחשוב משהו שאינו תואם את דף המסרים של הממשלה לאותו היום.

כמובן שהחיים שלנו במדינה המערבית המתקדמת והפתוחה מאוד רחוקים מהעולם הדיסטופי שמתואר בסדרה. אף אחד, חוץ מהמפלגות החרדיות והבית היהודי ואולי חלק מהליכוד, לא מציע לחזור לחיים פוריטניים או להחזיר עטרה ליושנה, ובכל זאת מדי פעם נשמע איזה קול שחושב שזה רעיון לגמרי לא רע להסתמך יותר על החוק העברי. על יחסים הומוסקסואליים אין על מה לדבר. אני מתכוון בסדרה, כמובן, כי בארץ זה מותר, אם כי נישואים אינם מוכרים, ותמיד יקום איזה ניאנדרטל שיגיד ש"גם בתנ"ך אסרו על משכב זכר, והעונש הוא סקילה באבנים... לא שאני בעד, אבל רק אומר".

ואנחנו כמובן לא חיים תחת שלטון דתי או צבאי, כמו בסדרה. רק שלפעמים יש מישהו שדואג להזכיר לנו שאנחנו בין סבבים של לחימה, ותמיד יש ממה לפחד, אז צריך להודות לשלטון על רגעים של שקט. ככה שבאמת הסדרה היא דמיונית לחלוטין, ואף אחד לא שוקל, לא ברצינות לפחות, להגביל את מספר ההפלות או לפקח עליהן. אולי חוץ מהצעת החוק שש"ס ניסתה לקדם בעבר, או הרעיון לצרף איש דת לוועדה להפסקת הריון, כי באמת מעניין לשמוע איזו עמדה מפתיעה יש לאיש דת על כל הרעיון הזה של הפלה. ובטקסס התכנסו סנאטורים להצביע על הצעות חוק שקשורות להפלות, ויגבילו את חופש הבחירה של נשים אמריקאיות. ובכלל, העולם מבקש לחזור לערכים שמרניים, ימניים, דתיים ורפובליקניים - אבל אלה בטח סתם סימנים שאינם קשורים זה לזה ולא מצביעים על שום דבר. אוסף מקרי ולא מייצג של כלום. הכל בסדר, יבורך הפרי.