הצפייה בסרט "ילדות אבודה", ששודר בשני האחרון בערוץ 11 במסגרת שידורי התאגיד, הייתה מטלטלת. לא רק בשל המראות הקשים של ילדים רכים שנחטפו בידי דאע"ש,ותקוותם היחידה היא קומץ מתנדבים שמנסים לחלץ אותם באמצעות תשלום כופר ובלא מעט תחבולות, אלא גם בעקבות המחשבות שנלוו לצפייה.
 

"אני מקווה שלאנשים יהיה אומץ לצפות בסרט עד הסוף", אמר הנריקה צימרמן, שליווה את המתנדבת ליסה מיארה למוסול. ובאמת, כדי לצפות בסרט כזה עד הסוף דרוש אומץ. קשה להבין איך דברים כאלה מתרחשים לא הרחק מפה. אם לא די ברצח חפים מפשע ובמכירת נשים כשפחות בכלובים, מתברר שילדים מגיל שנה ומעלה נחטפים ועוברים שטיפות מוח ואימונים שגוזלים מהם את נשמתם, כדי להכשיר אותם כעורפי ראשים. 
 

הזוועות שמתחוללות בשנים האחרונות בסוריה ובעיראק ומותירות אינספור בני אדם מצולקים זוכות למעט מדי תשומת לב לא רק אצלנו, אלא גם בעולם כולו. הסנסציות הריקות מתוכן מצד אחד והספינים הפוליטיים מהצד השני גונבים להן באופן די קבוע את ההצגה.
 

המאמר הזה נכתב לפני החג, לפני שהסרט "ילדות אבודה" עורר את ההדים שלו, ובכל זאת קשה להימנע מלתהות כמה הדים הוא יעורר, והאם יתעורר סביבו השיח שהוא ראוי לו. הנריקה צימרמן התלווה בסרט הזה לאישה שמתנדבת מטעם עצמה לעזור לילדים שנפלו קורבן לחיות האדם בדאע"ש, אבל היא לא פוליטיקאית, ואין לה עמותה שצריך לגייס לה כספים, אז היא לא כמהה ליחסי ציבור. היא פשוט אדם אנושי שרוצה לעזור. עצוב, אבל מסוג האנשים שבתקופתנו פחות זוכים לזרקור.
 

מרוב שהתמכרנו לספינים על מוסר ואנושיות, נתקענו בתוך הרבה יומרות למוסר ואנושיות, שמאחוריהן בדרך כלל עומד אינטרס אחר. התרגלנו לשים זרקור על אג'נדה פוליטית כלשהי ולהשתמש במוסר ואנושיות רק ככסות, וכשאנחנו נתקלים בסוגיה אמיתית של מוסר ואנושיות, אנחנו כבר לא תמיד יודעים מה לעשות איתה. 
 

מצד אחד, נמצא המחנה הפוליטי שבשם המוסר והאנושיות מוכן להתעלם מהזוועות שמתרחשות סביבנו ולטעון שהן לא רלוונטיות, אלא רק הכיבוש, ומהצד השני, נמצא המחנה שטוען שאנחנו מוסריים מעצם זה שאנחנו פחות גרועים מהשכנים. אז כשהשיח על מוסר ואנושיות הוא כזה, אין פלא שלא נשארת הרבה תשומת לב לכמה אלפי ילדים שבויים. כמה כותרות נשפכו פה לאחרונה על התאגיד, ולעומת זאת, כמה כותרות יישפכו על הסרט החשוב "ילדות אבודה", ששודר בו? התהפכו לנו היוצרות. כך נוצר מצב ש־3,000 ילדים שבויים צריכים להילחם בדברים מעניינים יותר על כותרות. 
 

סדרי העדיפויות של המתנדבת ליסה מיארה כנראה נמצאים במקום הנכון. אבל מה איתנו? מי בעינינו גיבור תרבות: היא או הגברת שלבשה את שמלת ירושלים בפסטיבל קאן? ומי עושה עבודת קודש: היא או עמותות ישראליות שמעידות נגד ישראל באו"ם, כאילו אין על ישראל עודף פוקוס שמאפיל על מקומות כמו מוסול ממילא? מזל שיש עיתונאי אמיץ כמו צימרמן, שרואה את זה ורוצה שהעולם יתנער מסדרי העדיפויות הנוכחיים שלו. אפשר להגיד שבדיוק בשביל זה היה שווה שיהיה תאגיד.