אין לו לאדם חוויה נעימה יותר מלפתוח את עמוד הפייסבוק ולהיווכח במבול של לייקים ששוטף את הפוסט שכתב. כמה נעימה התחושה שהציוץ, התמונה באינסטגרם או חיה ויראלית אחרת ששיגר לאוויר, זכתה לתגובות נלהבות. זה משחרר כימיקלים במוח, גורם לנו להתמכר לאשליה שדעתנו שווה משהו ושבעולם הזה, שבו הכל מדיד, גם אנחנו שחקנים. אבל הריגוש מטעה. אהבת ההמון חמקמקה. די במשב רוח קליל כדי להפוך חיבה כובשת למפולת של שנאה וקללות. השבוע חוויתי את זה על בשרי.

ביום שלישי שעבר, במסגרת התוכנית “אנשים" בערוץ 2, שודר ראיון שערכתי עם הפובליציסט ואיש הימין שמעון ריקלין. המפגש היה תוסס ולוחמני. התכתשנו, צעקנו וצחקנו. גם דמעות הגיעו. אחלה ראיון. אזקק חלק מרעיונותיו: ריקלין, שבעברו עסק תקופה ארוכה בהקמת יישובים ביהודה ושמרון, הגיע לזירה הציבורית, לדבריו, כדי לנסות לאזן את מה שמוגדר בפיו "ההטיה התקשורתית ארוכת השנים לטובת השמאל".

דרכו ייחודית. הוא בוטה, אנרגטי, מלא הומור, ידען ולא פעם עובר את הגבול. במונחי טלוויזיה, לפי טביעת העין שלי, מדובר בכוכב. רוק סטאר. ואכן בשנתיים האחרונות נוכחותו בתקשורת הישראלית מרשימה. מעוררת מחלוקות ותשואות כאחד. לאחרונה זכה לשלל כותרות חריפות. באופן לא מפתיע, בעיקר מעיתון “הארץ". השיא הגיע אחרי ששודר ראיון שערך עם רעיית ראש הממשלה לכבוד יום האישה הבינלאומי. מבקריו, מימין ומשמאל, סברו שלא ממש עשה עבודה עיתונאית נאותה והניח לגברת נתניהו לשאת מונולוג ארוך בלי להציג בפניה שאלות ראויות. הקטרוג הגיע עד ל"ארץ נהדרת" שם זכה לחיקוי משעשע ועוקצני של יובל סמו.

השאלות הבוערות עלו לדיון

בשורה התחתונה, להבנתי, יש אמת בלא מעט מהנקודות שהציג. התקשורת, ממש כדבריו, היא בחלקה, ברנז'אית, חד־צדדית, משמיעה קול אחיד כבר עידנים ומדירה את מי שחורג מהמתווה. התבטאתי לא אחת בעניין הזה והעליתי דוגמאות מוחשיות לאפליה הבלתי נתפסת כלפי יוצרים ורעיונות שאינם מגיעים מהאזורים ה"נכונים".

בעבר, למי שלא צמח בגל"צ וחבר למילייה הבון טון, לא היה סיכוי להישמע. במהלך הראיון עצמו ניסיתי לאתגר את ריקלין בכמה מישורים, ביניהם התנהלותו בעניין ראש הממשלה. אף על פי שנודע כאדם שלא עושה הנחות לאף אחד, ריקלין מגבה באופן כמעט תמידי את נתניהו ונמנע מלבקר אותו. בעבר ציינתי בפומבי שלתפיסתי נתניהו עושה עבודה טובה. המדינה, בהתחשב בנסיבות, במצב סביר בהחלט. מדובר בראש ממשלה מוצלח. אבל אין זה אומר שהוא חף מטעויות ושאין לבקר אותו. יש ומן הראוי שתושמע ביקורת. גם מן הימין. איני מכיר גורם שלטוני שאינו שוגה.

נתניהו. ציינתי בפני ריקלין את העובדה שהוא נמנע מלבקר אותו. צילום: פלאש 90נתניהו. ציינתי בפני ריקלין את העובדה שהוא נמנע מלבקר אותו. צילום: פלאש 90

הקשיתי על המרואיין גם בעניין רעיית ראש הממשלה. נכון, היחס מצד התקשורת כלפיה במהלך השנים לא תמיד היה ענייני והוגן. לעתים אף מרושע. ועדיין, אני בטוח שהיא מסוגלת להשיב גם על שאלות קשות שחבל שלא הציג לה. את תשובותיו המפורטות תוכלו לראות בראיון שמסתובב ברשת. אחרי שידור הכתבה ריקלין הודה לי בציוץ על הטיפול ההוגן והמקיף, והתחושה הכללית שלי הייתה שנעשתה עבודה טובה והגונה ושהמוצר הסופי טוב: השאלות

הבוערות עלו ונדונו לעומקן וכן המרואיין קיבל זמן ומקום, ובאופן מכובד, להציג את תפיסת עולמו. חלק מהקהל סבר כנראה אחרת.

תגובת ההמון הזועם

לפני כמה חודשים הצהרתי בפומבי על כך שהפכתי לימני. זה עורר בזמנו סערה תקשורתית זוטא. מאז אני זוכה בדרך כלל לתמיכה חמימה בפייסבוק ובשאר הרשתות החברתיות. הרוח החיובית נוגעת לא מעט לעובדה שנקטתי עמדה שיוצאת כנגד מה שנתפס כהלך הרוח הרווח אצל רוב אנשי התקשורת. 

בעקבות הראיון עם ריקלין, שנתפס כנראה בעיני חלק מהצופים כביקורתי כלפי הימין וראש הממשלה, מטח תגובות נגטיבי הושלך לעברי. בתוך רבע שעה הפכתי מיקיר המחנה, הנציג שלהם במיינסטרים, לשטן שמאלני. גלי שנאה הכו בי והעמידוני בשורה אחת ליד פרסונות מושמצות. בין השאר כתבו לי גולשים:

“חיים אתגר עיתונאי צהוב שכל חייו עסוק בהכפשות ולשון הרע. רמת העצבים התפשטה לו בשנייה שהבין שלעולם לא תהיה לו הזכות לראיין פרסונה כמו שרה נתניהו. לעד ייזכר כמגיש פינת בידור עלובה".

“חיים, אתה מנסה בכל הכוח שלך לרמוס ולהכפיש. יש לך בעיה, אנחנו לא מאמינים לשמאלנים... אתה לא יודע איך בא לי להקיא".

“חיים אתגר, תתעורר. נמאסתםםםםם.... הפרשנות שלכם שקרית, מלאה בשנאה ובוז".

“חיים, עוד לא הבנתם שהעם הקיא אתכם??".

“חיים, אכזבת אותי מאוד...".

בתחילה התבאסתי, אבל אחרי שהאמוציות שקעו והעלבון נספג, נפעמתי מהשינוי המטלטל והכמעט בלתי נתפס בין גואל לארור. מהר מאד הבנתי שזה לא אישי. החוק כאן פשוט: עלית על הגל הפופוליסטי - תבורך, ערערת - תחטוף. במשחק הזה איני משתתף, ולמי שהתמכר לו נתונים רחמי. כמה קשה וריקני להיות אחד מאותם מקוששי לייקים פוליטיים שרודפים יום וליל אחרי זנב הדרקון. אלו חיים ריקים מיצירה וחופש ביטוי אמיתי. השתעבדות כזו מחייבת אותך בכל רגע נתון להשביע את ההמון, אחרת תהיה, כמו שאני הפכתי לכמה רגעים, למזון עצמו ואולי גרוע מזה, לשיירי אוכל - פירורים שפעם היו מישהו שעשו לו לייק.