חודשיים בערך אחרי מות אבי התחלתי לגמגם, להחליף אותיות בכתיבה, לשמוע צלצולים באוזניים ולסבול מסחרחורות ומאפיזודות של אובדן שיווי משקל. רופאים טוענים כי קרוב משפחה שחווה את טראומת המחלה והמוות מסגל לעצמו את התסמינים שאפיינו את מחלת המת. הצלצולים, הגמגום והסחרחורות קיימים בפועל, אך רק באופן שבו מביא אותם החולה המדומה על עצמו כאשר הוא מפמפם את אדרנלין החרדה. היו לי כמה חודשים כאלה. כאשר נמאס לי מחוסר הסבלנות, האמפתיה והקשב של האנשים בחלוקים הירוקים, הייתי מחליף רופא. בשיחת ההיכרות לפתיחת תיק החולה החדש, הייתי מזכיר את עובדת מותו הטרי של אבי בהתחלה. כלומר, כפיתי עליהם אנמנזה משוחדת. אוזניהם היו מזדקפות. ממה? שאלו. מגידול במוח, עניתי. בן כמה? 55. איש צעיר, שחו. 
המשכתי ודיברתי על המחלה, המוות, על אבי והזכרתי את המונחים הרפואיים שלמדתי בדרך ומסרתי את חצי הבנתי בסימפטומים אפשריים של גידול במוח. זה נשפך ממני פעם אחר פעם כמו מנטרה לשכיבים מרע והרופאים תייקו אותי תחת "הזדהות מלאה עם מחלתו של קרוב שנפטר". לצאת ידי חובה ביקשו ממני לעצום עיניים ולגעת באצבע באף, ללכת בקו ישר ולהרים ידיים לצדדים, כמו במכונת שיקוף בשדה תעופה ביום שאין פיגוע. 
מקומה לקומה, ממחלקה למחלקה, מרופא זוטר לבכיר, מד"ר לפרופ'; מבחני שמיעה, אי.אי.ג'י, נתתי דם ושתן וגם צואה, ומישהו נלהב מדי חפר לי חתיכת בשר מהיד לביופסיה, ומיפוי כליות, שיקוף ריאות, א.ק.ג, בדיקת עיניים, ציסטוסקופיה, אנדוסקופיה וקולונוסקופיה, כולן כיף גדול ומומלץ. ואני בן 28. בסוף, חודשים מאוחר יותר, אחרי קונסוליום שהתפתח לסיאנס בהשתתפות ד"ר שיבא, עמדתי בפתח בית החולים, הדלת נסגרה בלחישה מאחורי ושלחו אותי לחפש את החברים שלי. 

ב"חנה ואחיותיה", השלישי בטרילוגיה הניו יורקית של וודי אלן ("הרומן שלי עם אנני" ו"מנהטן"), הסרטים שבהם עדיין אהבנו אותו לפני שמיה פארו שפכה אותו עם מי הספונג'ה מהפנטהאוז, אלן הוא מיקי זקס, היפוכונדר חסר תקנה הסובל מצלצולים באוזניים. המשך הבירור הרפואי משאיר מקום לאפשרות שיש לו גידול במוח. הוא נשלח לבדיקה בסורק הטומוגרפי ונולד מחדש, מדלג מאושר על המדרכה מחוץ לבית החולים, מחפש להודות לאלוהיו. ואז הוא קופא. אני בסדר עכשיו, שח אלן לעצמו, אבל מה יהיה בעוד חודש?
המוטו הזה בחייו ובסרטיו, בעיקר לפני שהגיע לגילו המופלג בבריאות טובה עם אישה צעירה ממנו (כמו שאמרה סופי טאקר: 20 נכנס ב־80 יותר מאשר 80 ב־20), חשבתי שאלן הגדיר אותי. האובססיה עם מוות, הפריכות של קיומו ומצבו הפסיכולוגי הכרוני המכונה אנהדוניה - חוסר היכולת לחוות הנאה - שכך התכוון לקרוא לסרט (1977) הידוע בשם "הרומן שלי עם אנני". 
בראיונות לקידום "הרומן שלי עם אנני", בימים שהיה נגיש יותר ופחות מכורסם משיני דעת הקהל, אמר אלן כי "תמיד הייתה לי אובססיה עם מוות גם כילד. מוות תמיד הפחיד אותי. יש לי זיכרונות מגיל צעיר מאוד, 6 או 8, שמשכיבים אותי לישון בלילה ואני שוכב בחושך וחושב 'יום אחד אני אמות'. ואני מתרכז חזק ומנסה לדמיין את תחושת הריקנות והסופיות של המוות, את חוסר היכולת לשוב משם. זה עדיין קורה לי כאשר אני מתעורר באמצע הלילה בשבוע רע". 
***
לפני איזה זמן יצא לי לשבת עם לטי אהרונסון, אחותו ומפיקת סרטיו זה שנים רבות, במלון של טראמפ בכיכר קולומבוס, וניסינו לשכנע אותה שאת סרטו הבא יצלם אלן ברוסיה. כרגע זה נשמע ממש לא טוב ועילה לפתיחת חקירה, אבל בימי אובמה מותר היה להגיד רוסיה מבלי ששני סוכני FBI יעלימו אותך. היו שם אביב גלעדי בימים שעדיין חשב שהוא זקוק לי ודני סטרונג, שהוא גמד לא אטרקטיבי אבל אחד התסריטאים המצליחים וגם במאי ושחקן לעת מצוא. גלעדי הצטרף לחברת ההפקות של לן בלווטניק שקנה את Icon של מל גיבסון וגם החזיר אותו לחיים כשחקן ובמאי בהמשך, ובלווטניק חשב שזה יכול להיות נחמד אם אלן יצלם סרט במוסקבה. באותן שנים היה אלן מעין פולנסקי לא רשמי כזה שצילם סרטים בבירות עולם אטרקטיביות, אז למה לא תחת שמי מוסקבה? יכול להיות שניתן היה להתפשר עם גברת אהרונסון על התקציב, אבל אז היא הבהירה שאחיה אינו נוהג לתת לאף אחד לקרוא את התסריט שכתב. כלומר, מי ששם כסף על סרט של וודי אלן קונה חתול בשק. 

וודי אלן. איור: נעמי ליס־מיברג
זה היה לאנץ' הוליוודי (במנהטן) רגיל שנגמר בלא כלום ובהבטחה עמומה, אבל לכולם היה ברור שבלווטניק לא יפיק סרט של אלן. כדי לא לצאת פראיירים, לקחתי על עצמי את הפולו־אפ והחלפתי כמה מיילים עם הגברת אהרונסון בניסיון לרדת לסוף דעתה. היא הייתה מנומסת אבל לא זזה מעמדתה: וודי לא מראה תסריטים. אפילו על סרט בתל אביב דיברנו, אף שידעתי מה דעתו של אלן על מדיניות ישראל ואת העובדה שמעולם לא ביקר בה. 
***
בכורת "הרומן שלי עם אנני" נערכה מתישהו בין המהפך לחתונה שלי. ראינו את הסרט בסן פרנסיסקו שבה גרנו אותן שנים, וחשנו זכות גדולה - נגועה ביהירות לא מעטה - על נקודות ההשקה שמצאנו בין הסרט וחיינו, אמיתיות ושקריות, והיינו בטוחים שאנחנו בדרך הנכונה, אף על פי ש"הרומן שלי עם אנני" נגמר בפרידה עגומה של אלן ודיאן קיטון. 1977 הייתה שנה חזקה במיוחד, אבל זה בהזדמנות אחרת. טרם קראו למעמד שלנו יאפים, אבל זה מה שהיינו. 
כשבאנו להתחתן על הדשא של הורי ברמת חן, גילינו שיותר מדי אנשים בתל אביב הסתובבו וחשו שהם כמו וודי אלן או שאלן דומה להם. עפו השוואות רבות מדי בין ניו יורק לתל אביב, שבאותם ימים היו חוצפה גדולה. "שמיל" הזכיר לחבר'ה את "איליינ'ס". פארק הירקון היה סנטרל פארק. צ'יץ' היה קוץ'. וכולם נעזרו בהשוואה בין התפוח הגדול לאפרסק הרקוב כדי להסיע במוחם את הסרט שבו הרגישו כוודי אלן של הלבנט. 
"הרומן שלי עם אנני" היה התחלת הרומן שלי עם אלן. את סרטיו הקודמים לא אהבתי באופן קטגורי. מקובלת עלי אמירתה של פאולין קייל, מבקרת הסרטים המיתית של ה"ניו יורקר", שאמרה על "רגשות": "סרט הדומה כל כך ליצירת מופת ויש לו מוטיב בנאלי כל כך (חיים ומוות) שקל להבין מדוע טעו צופים וחשבו שהסרט הוא אכן יצירת מופת" (געגועי לקייל). בעיני היה "רגשות" מדריך מניירות לסרטים אמנותיים. באותה מידה לא סבלתי את "קח את הכסף וברח", "בננות", "ישנוני", "כל מה שרצית לדעת על מין" ו"אהבה ומוות". 
הקלאסיקה של אלן החלה ביום שני, 10 במאי 1976, יום תחילת צילומי "הרומן שלי עם אנני" בלונג איילנד. 100 אלף רגל של צלולואיד, כ–50 שעות, מתוכן ערך אלן 90 דקות. ארבעה פרסי אוסקר: הסרט הטוב ביותר, הבמאי הטוב ביותר, התסריט הטוב ביותר וקיטון שחקנית השנה. כל הבובולינות של לוס אנג'לס עם השיער הכחול, הפאות הנוכריות, השדיים הנוכריים והבטנים המתוחות, רצו לחבק את היהודי הנוירוטי הקטן. אלן היה אותה שעה מרחק 3,000 מייל מזרחה משם, צולל אל שינת האביב שלו עם "שיחות עם קרל יונג", מנהרה פסיכולוגית מהאיד לייד. הטלפון בדירתו היה מנותק. רק למחרת בבוקר כאשר קיבל את ה"ניו יורק טיימס", קרא על זכייתו. 
אלבי סינגר: "זו בדיחה ישנה. שתי זקנות נפגשות באתר נופש בהרי הקטסקילס (חגורת הבורשט). אחת מהן אומרת: האוכל כאן איום ונורא, והשנייה עונה לה: כן, והמנות כל כך קטנות. זה בערך מה שאני מרגיש ביחס לחיים. הם מלאים בדידות, אומללות, סבל ועצב והם נגמרים מהר מדי". 
בעיצומה של מסיבת אינטלקטואלים שזימנה רובין, אשתו השנייה של סינגר, מתחמק אלן לחדר השינה כדי לצפות ב"ניקס" בטלוויזיה. 
סינגר: "את לא תאמיני. לפני שתי דקות הובילו הניקס בהפרש של 14 נקודות ועכשיו הם מובילים ב־2". 
רובין: "מה כל כך מרתק בחבורה של נפילים המנסה לדחוק כדור דרך רשת?" 
סינגר: " מה שמרתק בזה היא הגופניות. זה משהו מעניין בקשר לאינטלקטואלים. הם מוכיחים כי אתה יכול להיות מבריק בלי שיהיה לך מושג מה קורה". 
לאנני הול, הטאבולה ראסה מהמערב התיכון שאותה הוא מנסה לחנך להבין את המוות, הוא קונה ספרים. 
סינגר: "אני רוצה לקנות לך את הספרים האלה כי אני חושב שאת צריכה לקרוא אותם במקום הספר על החתולים". 
אנני: "זה חומר די רציני". 
סינגר: "אני מאוד מוטרד מהמוות. זה נושא מאוד חשוב אצלי". 
אנני: "כן?"
סינגר: "יש לי גישה מאוד פסימית לחיים. אני חושב שהחיים מחולקים לאיום ולנורא ולאומלל. אלה הקטגוריות. האיום והנורא הם כל המקרים הפטאליים. העיוורים, הנכים, האומללים הם כל השאר. את צריכה לומר תודה אם את רק אומללה. זה אומר שיש לך מזל". 
***
היו זמנים - ואינני בטוח שהם תקפים עדיין - שלא הייתי זקוק ליותר מ"הרומן שלי עם אנני" כשיחון ולקסיקון לחיים. החיים מעולם לא היו קלים, חינניים או קלילים בעיני, אבל היה להם שיק שעליו ניסינו להקפיד. כמו המלתחה היצירתית של דיאן קיטון בסרט. כמו מכנסי הקורדרוי החומים של אלן. כמו הימים הנפלאים ההם במנהטן שהכל היה חדש, פריך וטרי, אף על פי שהעיר הייתה מטונפת ומסוכנת כמו חוארז. לאמץ את "הרומן שלי עם אנני" כלחיצת יד סודית זוגית היה הכי קרוב לחיות בפנטהאוז מעל סנטרל פארק. לדבר בעגה שריחפה שלוש ספרות מעל איפה שהייתה אמורה להיות. לחשוב שאנחנו שליטי העולם, שהשמש זורחת לנו מהתחת והצואה שלנו לא מסריחה. היו ימים. וודי אלן הצליח לתפוס את כל החוויה המתנשאת הזאת בסרט אחד ואין פלא שאנשים רבים שנאו אותו ולא התחברו לסגידה לניו יורק לקורות אותה. דיסקו וקוקאין. 
סינגר: "יצאתי עם בחורה שעבדה בממשל של אייזנהאואר וזה היה מאוד אירוני. אני ניסיתי לעשות לה מה שאייזנהאואר עשה לנו בשמונה שנים". 
אלבי סינגר ורובין גונחים במיטה. בחוץ נשמעת יללת סירנה. רובין: "אני מצטערת". אלבי: "אל תתעצבני". רובין: "לעזאזל, כמעט גמרתי!" אלבי: "ברצינות? אתמול זה היה מישהו שצפצף במכונית. אי אפשר לסגור את העיר בשביל זה. מה בדיוק את רוצה? שיסגרו את שדה התעופה? אין טיסות כל זמן שאנחנו במיטה?"
 
לפני שבועיים, לא זוכר למה, הרימו ב–EW פרויקט קולנוע נוסטלגי. במסגרתו מצאו ודיברו עם הגבר שעומד לפני אלן וקיטון בתור לקולנוע ומסביר לבת זוגו בדייט הראשון שלהם תאוריות תקשורת של מרשל מקלוהאן. אלן מקשיב להבלים הנאמרים ובסוף - כפי שלא קורה לעולם - מוציא את מקלוהאן בעצמו מאחורי פלקט. מקלוהאן אומר שלמטיף הקולני אין מושג מהחיים שלו. זה רגע גדול שכל אחד מאיתנו רוצה, והשחקן עם הביצה על פניו בילה את חייו אחרי "הרומן שלי עם אנני" בהתרפקות על עובדת היותו האיש שניהל ויכוח אינלקטואלי עם אלן.  
סינגר: "סירובה של אמריקה להיחלץ לעזרת ניו יורק הוא אנטישמי. שאר האומה מביטה בניו יורק כאילו אנחנו קומוניסטים, יהודים, הומוסקסואלים ופורנוגרפיים. גם אני חושב כך לפעמים ואני גר כאן". 
***
דברים מעטים בלבד שווים את משקלם באיכות; תקליטים, סרטים, ספרים, ציורים. רבים עושים אותם. מעטים מחזיקים מעמד בכביסה. בוב דילן עדיין מסקרן ומאתגר, אבל למי יש את הרזרבות הנפשיות ואת הפנאי להבין את הזמרים החדשים ששמותיהם מתחלפים עם עונות השנה. את סדרות הטלוויזיה השוטפות את המסך בזרמים אדירים של יצירות פארש. סרטים המבוססים על קומיקס או על תחנות סיעור בדיסנילנד. ספרים בחמישים גוונים של ירוק קבס. למה לחדול ללבוש ג'ינס כאשר הג'ינס הוכיח את עצמו כמו השקיעה והזריחה. השגרה, יש להודות, היא מפלטם של מבוגרים: באך, מוצרט, המינגוויי, יין אדום, פסטה. ואפילו ובעיקר וודי אלן אינו מה שהיה. 
"הרומן שלי עם אנני" היה סרט מרגש ונוגע יותר מ"מלחמת הכוכבים" ו"מפגשים מן הסוג השלישי" שראו אור באותה שנה ואחריו הטרילוגיה הניו יורקית. אלא שאלן של 40 השנים האחרונות ניסה בעיקר להגן על העדפותיו האישיות המקוממות בחלקן, הרחיק מעליו את קהלו בסדרה הולכת ומתארכת של סרטים שטוחים וחלולים להפליא שהם בעיקר גלויות נוף מהעולם, שמופיעות בהם דמויות עם בעיות שאינן מטרידות את הצופים השועטים בבהלה מפני גל הפיגועים ותשעה קבין של טיפשות שירדו לעולם, שמונה מהם בבית הלבן. 
סינגר: "איש אחד הולך לפסיכיאטר ואומר לו, 'דוקטור, אח שלי משוגע. הוא חושב שהוא תרנגולת'. הרופא אומר לו, 'למה אתם לא מאשפזים אותו?' האיש אומר, 'חשבתי על זה אבל אני צריך את הביצים'. זה בערך מה שאני מרגיש לגבי יחסים בין אנשים. הם אינם רציונליים, אבסורדים ומטורפים... אבל אנחנו ממשיכים איתם כי אנחנו צריכים את הביצים". 
40 שנה נהגנו לספר את קביעתו של אלן בסרט כי אהבה היא כמו כריש. היא צריכה להיות בתנועה מתמדת אחרת היא מתה. לאחרונה גילינו שהכריש מת. כאשר מחשבה מקורית ששירתה אותך שנים רבות כל כך חוצה עם מלתעות פתוחות את חייך וגורסת את כל הנקרה לדרכה, בעיקר את יקיריך, אתה מבין שהיה לך עסק עם גאון נדיר.