בביתו בתל אביב למדתי לרצות. עד אז לא ביקשתי לעצמי דבר. עיני אומנם התרוצצו, גם לבי, אבל ידעתי שאם אבקש הטעם יהיה מר להורי, שלא יכלו לתת לי. הבנתי לבד ששוב אשמע “לא". הוא הזמין אותי לביתו באחד מערבי שישי של סוף ספטמבר. הסתיו עמד בפתח והאוויר התקרר. לבשתי את החולצה החגיגית היחידה שהייתה בארון הקטן בחדרי בבית הורי. שחורה ועל גבה נתפרה חמנית גדול ועליה צבעונים. אהבתי את החולצה הזו. מעניין מתי החלטתי להיפטר ממנה.

יצאתי לתחנת האוטובוס. ביקשתי מהנהג כרטיס “חופשי יומי". ככה יכולתי לנסוע בכל הקווים במשך יום שלם מבלי להוסיף כסף. הנהג שאל אם אני בטוחה, כי כבר היה מאוחר. גם ככה עוד שלוש שעת מסתיים יום העבודה.

“כן, אני בטוחה", עניתי. זו הייתה הפעם הראשונה שביקרתי בבית של גבר שהוא לא ידיד או שכן. באיזה נושא אשוחח איתו כל כך הרבה זמן?

ירדתי מהאוטובוס בצפון תל אביב. בזמן שחולון הלכה לישון, כאן הדליקו עוד ועוד אורות. כמה דקות הליכה ואני תחת ביתו. ניגשתי לתיבות הדואר ומצאתי בקלות את שם משפחתו.

***

האמת שלא הייתי לחוצה באופן יוצא דופן. זו הרי לא הייתה פגישה עיוורת לאחר שיחות נפש ארוכות בטלפון ומכתבים חתומים באודם. זה היה האיש ששנתיים קודם לכן ישב לידי באוטובוס שהשיב אותי מחופשת הקיץ אצל דודי בצפון. זה האדם ששלף משקית המבורגר וצ'יפס ופיזר את ריחם בחלל האוטובוס. הוא הבחין כשהפניתי מבטי לארוחה העסיסית שלו וצחק כשהחזרתי אותו לחלון. שוחחתי איתו ארוכות על חיי, על הגיוס המתקרב, ואפילו מעט על לאה גולדברג ובדידותה של רחל. זה האיש הראשון שהתרשם מידיעותיה של הנערה ואף החמיא לה על כך.

כשהגענו לתחנה המרכזית בתל אביב, הוא שאל אותי: “איך את חוזרת מפה?". עניתי “באוטובוס, יש לי חופשי יומי". זה הצחיק אותו, הוא עצר מונית וביקש ממני להיכנס. “אל תפחדי", אמר, “רק אקפיץ אותך הביתה".

ישבתי במונית ובירכתי את הנהג בערב טוב. האיש נכנס גם כן פנימה. הוא לא ידע שגם אל ביתו הייתי מגיעה אם היה מבקש. באותו הזמן ביתי לא נראה לי כיעד נחשק.

“אני גר בתל אביב", אמר, “זה בסדר אם הנהג יוריד אותי קודם וימשיך איתך?".

“בטח", מלמלתי והתחלתי להזיע. ידעתי שאם לא ישלם לנהג, לא אשלם גם אני. היו לי בכיס כמה שקלים שנשארו מחופשת הקיץ והנסיעה עוד הייתה ארוכה. אף שמחשבותי נותבו לתשלום עבור המונית, הצלחתי לשוחח איתו. פניו היו עדינות, כמעט כפניה של אישה. שיערו מלא, שחור וחלק. הוא גר לבדו בבית שהוריש לו סבו. סיפר שנסע לצפון במיוחד כדי לרכוש פסנתר מאדם שבונה כלי נגינה. עוד מעט, כשיסיים לעצב את ביתו, ישלח אליו הובלה להביא אותו אל סלונו בתל אביב.

כמה זמן אתה מנגן?", שאלתי אותו. הוא ביקש שלא אצחק, נשבעתי, והוא לחש “התחלתי ללמוד לפני שבוע". לא התאפקתי, פרצתי בצחוק. “נוכלים", הוא כעס ומיד הצטרף אלי. כשהגענו לביתו הוא הוציא מכיסו מאה שקלים, הניח בידי, הביט בנהג וביקש “שים אותה בבית, בסדר? ותוודא שהיא נכנסת". הופתעתי מהמחווה הג'נטלמנית. היא לא הייתה מוכרת לי. שתקתי. “הנה", הוא אמר, “זה כרטיס הביקור שלי, נדבר?".

“נדבר ותודה רבה", השבתי. הוא יצא מהמונית ועלה לביתו.

כמה ימים אחר כך אזרתי אומץ. הוצאתי את כרטיס הביקור מהכיס והבטתי בו. הוא היה אדריכל. טלפנתי אליו והוא ענה “נתקי. אני אתקשר אלייך".

והוא התקשר. פעם בשבוע, במשך השנתיים שבהן הייתי חיילת. פעם בשבוע, קצת לפני שנכנסה השבת, הוא חייג, אני עניתי ובמשך שעתיים שוחחנו על הכל. על ביתו שהולך ונבנה, על ביתי שהולך ומתפורר, על הצבא ועל התוכניות לעתיד. פעם, אחרי שמירה של ארבע שעות, הוא טלפן אלי ושאל “ומה תבקשי מהחיים?". בכיתי אל הסלולרי: “מה כבר יש להם לתת?".

אני לא יודעת לבקש, מעולם לא ביקשתי. זמן קצר אחרי השחרור הוא יזם פגישה. רצה שאבוא אל ביתו. סיפר שהוא כמעט לא מארח. אין לו את מי. שמחתי ונעתרתי מיד.

עליתי אל ביתו וצלצלתי בפעמון. רגע אחרי שסידרתי את השיער הוא פתח את הדלת ובידו שתי כוסות יין אדום. הוא הושיט לי אחת מהן, חייך ואמר “סוף־סוף".

“השתניתי?", שאלתי.

“לא יותר מדי", הוא ענה, “כנסי".

בביתו למדתי לרצות. רציתי את רצפת הפרקט הגדולה, את ארון התקליטים המעוצב. את הספרים שעמדו על מדפי הזכוכית המוארים באור כחול, את הספה השחורה ומעליה האהיל הגדול. רציתי את אריחי הקירות שדמו לאבנים ירושלמיות, את תמונת האישה, וגם את הפסנתר. הוא ניגן בו בעוד אני משוטטת בבית שאינו שלי.

“הנערה בעלת שיער הפשתן", הוא אמר, הביט בי וניגן. חשבתי שהוא מתכוון אלי. לקחתי לגימה מהיין, ניגשתי אליו ואמרתי “שערי פחם, לא פשתן". הוא צחק צחוק גדול. היום אני מבינה שזה היה צחוק ידידותי, על בורותי, כנראה. מי ידע שזו שמה של יצירה מוזיקלית נפלאה פרי קלוד דביסי.

נראה כי באותו הערב כל המילים העדיפו להישאר תחת הלשון. בקושי דיברנו. הכל כבר נאמר. אז שתינו יין והוא ניגן. התרשמתי. “בין השיחות שלנו למדתי", הוא הסביר והמשיך להפליא בביצועיו על הפסנתר.

***

בלילה ההוא, בבית ההוא, למדתי לרצות. ידעתי כי אף אחד ממשפחתי לא יוריש לי בית, ופסנתר כנראה שלעולם לא אקנה. אבל רציתי כל כך. רציתי ארון יין, תאורה מעומעמת, פטיפון וריח לוונדר.

יש כאלה שמחפשים לקחת את כל מה שהעולם מציע. יש הלוקחים גם את מה שהעולם מנסה להסתיר. ויש מי שמפחד לבקש, ממתין שיציעו לו.

באותו ערב ידעתי שיום אחד גם אני אקח. ידעתי שיגיע הזמן שבו הבחור שאהב אותי כל כך, אהבה נקייה עד כי מעולם לא נגענו אחד בשנייה, יגיע אל ביתי ואגיש לו יין בכוסות גבוהות ואשמיע לו מוזיקה קלאסית שלמדתי במיוחד לכבוד בואו. ואחייך כשיאמר לי, גאה ומתפעל: “למדת לקחת ילדה, למדת לקחת".