עצב גדול מילא אותי למקרא טורו של חברי בן כספית ביום שישי האחרון. כספית ניתח את היחס שלנו, הישראלים, לעובדה שאבו מאזן והרשות הפלסטינית שלו מממנים מדי חודש בחודשו מחבלים שיושבים אצלנו בכלא אחרי שביצעו פיגועים. בשבוע שעבר, בדיון שנערך בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת סיפר ראש חטיבת המחקר לשעבר באמ"ן, תא"ל יוסי קופרווסר, שהרשות משלמת בכל שנה יותר ממיליארד שקלים עבור משכורות למחבלים ועבור קצבאות למשפחותיהם.



כספית תקף את מי שעושים סיפור גדול מדי מהמימון הפלסטיני הזה של המחבלים. "אין, ולא יהיה לעולם", כתב, "מנהיג פלסטיני שיוכל לתת הוראה להפסיק לשלם את הקצבאות לאסירים הפלסטינים. אם יקום כזה, הוא לא יאריך ימים. לא בשלטון, ולא בכלל... אין בחברה הפלסטינית קונצנזוס רחב וגורף יותר ממעמדם המקודש של האסירים..."



ולמה התעצבתי? כי התרגלתי כבר מזמן לקרוא טקסטים כאלה אצל גדעון לוי והמחנה שלו. בן, ידידי, היה עבורי תמיד חלק ממחנה אחר. כי אפשר להתווכח על השאלה אם צריך להעמיד את העניין הזה כתנאי לחידוש המשא ומתן או לא. אני חושב שכן, בן חושב שלא. זה ויכוח לגיטימי. קשה יותר להשלים עם זה שיותר מדי אנשים אצלנו מוכנים לקבל את התמיכה הפלסטינית ברוצחים כמשהו סביר.



כשבמסגרת הסכמי אוסלו נדרשנו לשחרר מחבלים שביצעו פיגועים לפני ההסכם, חשבתי שזה רעיון רע אבל הבנתי את הרציונל שלו. הבנתי את הטענה שמרגע שנחתם הסכם שלום (נניח), כל הצדדים מנסים לשכוח את מה שהיה אתמול ולהסתכל קדימה בתקווה אל המחר. אלא מה? שהתברר שהפלסטינים, בגיבוים של לא מעט ישראלים, חשים שאין הבדל בין רוצחי אתמול, היום ומחר.



ברגותי. גורמים רציניים בשמאל רואים בו מנהיג ראוי למרות שהורשע ברצח ישראלים. צילום: רויטרסברגותי. גורמים רציניים בשמאל רואים בו מנהיג ראוי למרות שהורשע ברצח ישראלים. צילום: רויטרס



מרואן ברגותי, שהורשע ברצח של חמישה ישראלים הרבה אחרי הסכמי אוסלו, הוא ידידם של גורמים רציניים בשמאל הישראלי, שרוצים בשחרורו ורואים בו מנהיג ראוי. גם אותם רוצחים שאבו מאזן מממן בכל חודש הם לא כאלה שרצחו בנו לפני 30 או 40 שנה. זוכרים את כל הנרצחים בגל הטרור של השנתיים האחרונות? אז כל הרוצחים שלהם מקבלים משכורת חודשית. אתם מקבלים שכר על העבודה שלכם בעירייה, בקופת חולים או בעיתון. הם מקבלים משכורת על העבודה שנתנו ברצח יהודים. והעובדה שזה נראה לישראלים רבים כדבר טבעי, עד כדי כך שמי שמנסה להילחם בזה נתפס כקיצוני, היא עניין עגום. הוא עגום מבחינה מוסרית. הוא עגום כשחושבים על כך שלאבו מאזן אין שום סיבה להפסיק עם זה. כי אם ישראלים פטריוטים, ציונים ואוהבי עמם כמו כספית לא רואים במימון המחבלים האלה סיפור גדול, למה שאבו מאזן יראה בזה סיפור גדול?



"גם אצלנו", כתב כספית, "היו כמה וכמה כאלה שביצעו פיגועים שכללו פגיעה בחפים מפשע, בנשים ובילדים. זה קרה לא מעט במאבק לקוממיות עוד לפני קום המדינה, ולא רק על ידי אנשי לח"י ואצ"ל. גם במיינסטרים של ההגנה והפלמ"ח". לפחות בעיני שלי, יש הבדלים ברורים בין הפלמ"ח לחמאס, אבל לא אכנס אליהם כאן. על הבדל אחד חשוב בכל זאת לדבר. אצלנו יש מי שעסוקים כל הזמן בניסיון להסביר את הצד השני. אצלם אף פעם לא היו כאלה.



"ישנו גם הצד שלהם", מסביר כספית בהמשך בהקשר הזה. "מהצד שלהם, הציונות הרסה להם את החיים. העם הזה, שהחליט לחזור הביתה אחרי 2,000 שנה, התיישב להם על הבלטה, נכנס להם לסלון והפקיע אותו". זהו, אכן, הצד שלהם. הצד שלנו הפוך. הצד שלנו יודע שהסלון הזה שלנו. שהוא תמיד היה שלנו. שהוא רשום על שמנו בטאבו הכי עתיק שיש. וכשחזרנו אליו, אחרי שגורשנו, מצאנו את הערבים ממתינים לנו בכניסה למטבח עם סכינים ומנסים לרצוח אותנו.



אלה שני סיפורים שונים, ולצדם שאלה אחת חשובה: האם אנחנו מסתכלים על העימות הזה מהצד וכאילו היינו נציגי האומות המאוחדות מנסים להבין את שני הצדדים, או שיש לנו אמת אחת שאנחנו מוכנים להילחם עליה.