ישראל ציינה השבוע 50 שנה למלחמת ששת הימים. רוב שאר העולם ציין השבוע 50 שנה לכיבוש. מדובר, כמובן, באותו אירוע אך בדגשים שונים. ישראל מציינת הצלחה. העולם מציין טרגדיה. מה מהותה של הטרגדיה? שלטון של כיבוש: ביהודה ושומרון מתגוררים מיליוני אנשים שאין להם זכויות פוליטיות מלאות. וזו בעיה. מצב של עימות חריף שלא בא על פתרונו: התושבים היהודים והערבים שמתגוררים בטריטוריה שאנחנו קוראים לה ארץ ישראל לא מצליחים להגיע להבנות שיאפשרו להם לחיות בשלום. מה הסיבה המיוחדת לציין את הטרגדיה דווקא עכשיו? עברו כבר 50 שנה. המון זמן.
נכון, 50 שנה זה באמת המון זמן. אך זהו זמן שאיננו רלוונטי לדיון בשאלות אקטואליות. שלילת זכויות פוליטיות מבני אדם – ולפלסטינים ביהודה ושומרון אין, כאמור, זכויות פוליטיות מלאות - הייתה בעייתית גם לפני 45 שנים, ותישאר בעייתית גם בעוד 200. העימות החריף בין ישראל לבין הפלסטינים היה קשה וכואב גם לפני 30 שנה ויהיה כזה גם בעוד 30. על מה מעיד חלוף הזמן? הוא מעיד על כך שהסכסוך אינו מין עניין קטנוני, שרק קוצר ראותם של המשתתפים או עליבותם של המנהיגים או היעדר דמיונם של המתווכים מונעים את סיומו. חלוף הזמן מלמד שהסכסוך באמת קשה לפתרון.
תאמרו: אחרי 50 שנה לא הגיע הזמן לסיים אותו? והתשובה הנכונה: הזמן לסיים אותו הגיע מזמן, לפני 49 שנים, אולי 47. השאלה היא אם ישנה אפשרות לסיים אותו. ובמילים פשוטות: אין טעם למדוד את משך הזמן שעבר עד כה, כאשר נבחנות הצעות לפתרון הסכסוך. הדבר היחיד שיש טעם למדוד הוא מה שעומד מולנו היום. הזדמנויות, מכשולים, רעיונות, הסתברויות, אינטרסים, סיכונים, סיכויים. אם יש דרך לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, צריך ללכת בה בלי קשר לעובדה שעברו 50 שנה. אם אין דרך לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אז אין מה לעשות, גם אם יעברו 100 שנה או 150 או 300 שנה.
תאמרו: העולם לא יסבול את המשך הכיבוש עוד 50 שנה. יכול להיות. אבל מוטב לנקוט מידה של צניעות בתחזיות כאלה. לפני 50 שנה העולם היה עוד תקוע במלחמה קרה, אמריקה עוד הייתה תקועה בווייטנאם, נאצר שלט במצרים, בדרום אפריקה היה שלטון אפרטהייד, צ׳כיה וסלובקיה עוד היו מדינה אחת, בריטניה לא העלתה על דעתה שטרוריסטים מוסלמים מתוצרת בית ירצחו ברחובותיה אזרחים תמימים. ב־50 שנה יכולים לקרות כל מיני דברים.
תאמרו: אבל צריך לחשוב קדימה. וזה, כמובן, נכון. אלא שאי אפשר לחשוב על העתיד בלי לחשוב קודם על ההווה. מה עומד מולנו בהווה? הזדמנויות, מכשולים, רעיונות, הסתברויות, אינטרסים, סיכונים, סיכויים. אם יש דרך לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, צריך ללכת בה בלי קשר לשאלה מה יקרה בעתיד. אם אין דרך לסיים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני, אז אין מה לעשות, גם אם העובדה הזאת מעלה שאלות כבדות ביחס לעתיד.
תאמרו: אנחנו בדרך למדינה דו־לאומית. זאת אפשרות. ייתכן שישראל תידרש בבוא היום להכריע אם היא רוצה בה או מתנגדת לה. לטעמי, בחירה במדינה דו־לאומית תהיה אסון, אבל יש מן הסתם גם מי שחושבים אחרת. כך או כך, האפשרות להעדיף הסכם גרוע, אפילו גרוע מאוד, אפילו מסוכן, על פני מדינה דו־לאומית, תהיה פתוחה גם בעתיד. גם ברגע האחרון יהיה אפשר, מן הסתם, להחליט לוותר על שטחים המוחזקים בידי ישראל, כדי למנוע מצב של מדינה דו־לאומית. ואומנם חלפו 50 שנה, אך זו לא סיבה לעשות את זה עכשיו.