השבוע צפיתי בקולנוע ב"וונדר וומן". אחלה דבר. גל גדות נהדרת בתפקיד הראשי. הסרט מצחיק, מבדר, עמוס בפיצוצים ומדי פעם אפילו טיפה'לה מרגש. “שמאלץ", כשם שזוגתי אוהבת לומר. אם אניח בצד את המוקשים המקומיים שבאו לידי ביטוי בצורת חפירות מתמשכות של יחידים קולניים באולם ונוכחותו של ילד מנוזל שישב מאחורי ומשך באפו בעוצמת סילון בתחילת כל סצינת אקשן והוסיף בעיטת בננה בגב הכיסא שלי, אפשר לומר שמאוד נהניתי.
איני לבד בהתפעלותי מהאמזונה היפהפייה. גדות מרסקת קופות בארצות הברית וברחבי העולם, שוברת שיאים וזוכה לביקורות טובות מאוד. מסביב לגלובוס הפרגון כמעט מוחלט. חוץ מלבנון. שם הוחלט שהיות שכוכבת הסרט ישראלית, יש להחרים את היצירה ולהדירה מהמסכים. באחד ממשדרי החדשות השבוע צפיתי בתדהמה בתושב ביירות שהסביר ברצינות מדעית שהחרמת “וונדר וומן" בארצו תגרום לנזק כביר ליוצרים ולמפיקים וכך ילמדו ויימנעו שם בהוליווד מליהוקים כאלו בעתיד. איזה אהבל. בניגוד לתחזיות איוב, השוק והדולרים מרכינים ראש בפני אשת הפלא.
אה כן, היה מקום נוסף שבו התמרמרו על שלל הפרגונים שזוכה להם גדות. ישראל. במדינתנו, שמצטיינת במסות של קנאה והוצאת המיץ למי שעשה את זה ביושר, היו שהמעיטו בערך ההישג וקבעו נחרצות שמדובר ביצירה מסחרית שהצלחתה אינה תורמת ואינה משנה דבר לנוכחים בציון וכל ההתרגשות מסביב לכוכבת היא פרובינציאליות מגוחכת.
אודה ואתוודה, על פי הפרמטרים האלו הנני פרובינציאלי גאה. בכל פעם שישראלי מצליח, אפילו אם מדובר בזכייה באליפות האג'ואים לקטקטים בטימבקטו, הלב שלי ממריא. הפועל, מכבי, בית"ר צפון ענפי הלול בבקעה, אין זה משנה. כשמדובר במשהו שמגיע מכאן ועושה חיל שם, אני פטריוט שוטה, וצר לי לאכזב את הבריות הקוסמופוליטיות הנאורות שבזות להלך הרוח הזה.
גם במדינות אחרות רווים נחת מהצלחה בניכר של מקומיים. לפני יותר מעשור, כשסיקרתי טקס כלשהו בלוס אנג'לס שבו חולקו פרסים לשחקנים ובמאים, צוות גרמני שהוצב לצדי היה על סף חירפון טוטאלי כשדיאן קרוגר, כוכבת גרמנייה בקנה מידה סביר, צעדה בקרבתם על השטיח האדום. אחרי שהיא המשיכה בדרכה, הכתב הגרמני מנה באוזני, כשהוא אדום מהתרגשות, את מעלותיה של הגברת עד שנקרע לי עור התוף.
אבל חוץ מהגאווה יש גם מתמטיקה פשוטה. כל כותרת שמציגה אותנו לא רק כישויות צבאיות ולוחמניות היא מבורכת. במקום לקרוא השמצות, חושפים צד אחר של מדינתנו וכמאמר הקלישאה, שיש בה מן האמת, העולם מבין שהמציאות שלנו מורכבת הרבה יותר ממה שמבקשים מפיצי החרמות למיניהם לשרטט.
במקרה גדות הרווח כפול ומכופל. ההצלחה כבירה, והישראליות שלה מהדהדת למרחקים. היא מדברת בסרט ובשלל הראיונות שלה במבטא ישראלי מובהק, בלי לנסות לטייח ולעטות אמריקאיות מזויפת. ישירה, דוגרית, לא פראיירית ועדיין מפגינה רוחב לב וסובלנות מופלאה. גדות שירתה בצבא, לא מתחמקת מזהותה הלאומית ובנוסף להצלחתה האדירה גם מגדלת משפחה לתפארת.
כשלראסל קרואו הוענק בשנת 2001 אוסקר על תפקידו בסרט “גלדיאטור", הוא ציין בנאומו שזכייתו מעניקה תקווה לכל מי שחולם על פסגות רמות, אבל נולד במקום שממנו קשה מאוד לכבוש את העולם. גדות הגיעה מראש העין. הסבירות לכך שאדם שגדל בישראל ינסוק למקום שבו היא נמצאת כעת היא קלושה סטטיסטית, ולמרות זאת היא עשתה את זה. הדרך שלה מעניקה השראה לאלפי צעירים וצעירות בישראל ומוכיחה שאפשר להגשים חלומות גרנדיוזיים.
בעיני, גדות נעה באותם שבילים שבהם נמצאים מקימי חברת מובילאי, ש"י עגנון, עדה יונת, יוסי בניון ושאר ישראלים שהיממו את העולם והפכו לדוגמה מהדהדת לכישרוננו. ואם יורשה לי לומר מילה אישית על אופיה. את כל הדרך הזו גל עשתה בנועם הליכות. בלי לריב עם צלמי פפראצי ולבוז לעיתונאים, ישראלים וזרים. כמה שאתאמץ, איני מצליח להיזכר בריב, בסכסוך, או במשהו שיש בו אי־נעימות שהייתה מעורבת בו.
אף על פי שנישאה לאדם עשיר והיא מבוססת מאוד בזכות עצמה, נותרה מאופקת וצנועה, רחוקה מאוד מכוכבניות כאלה ואחרות שמחצינות את ההון העומד לרשותן. איננו יודעים מי הוריה של גדות ובני משפחתה, והיא לא ממנפת את חייה האישיים לצורכי פרסום וממון. בעבר, בדרך מקרה, נפגשתי איתה בכמה הזדמנויות. בכל פעם התפעלתי מתבונתה, צניעותה ויופיה המרהיב. עכשיו התווספה יכולת משחק שמאפשרת לה לשאת סרט ענק על הכתפיים. ייתכן שזה יהיה “שמאלצי" מדי לסיים את הטור בקביעה שמדובר בוונדר וומן אמיתית, אבל במקרה של גדות, היא אכן פלאית.