1. הרבה דברים קרו השבוע, החל מהצגת הפרומו של דאע"ש באיראן, דרך היובל לששת הימים ולכידת הפדופיל ועד לסגירת עוד מסעדה וזעזועים במכבי תל אביב, אבל לא אתן להסיט את הדחוף מהחשוב. 

וכך, אני מבקש לתבוע כאן את עלבונם של הדיפלומטים שלנו, אנשי משרד החוץ. כבר שנים ארוכות שאני מכיר את אנשי משרד החוץ מקרוב. אני נוהג לכנות אותם "חיילים ללא מדים" של מדינת ישראל. פעם, כשהייתי כתב צבאי צעיר, נטיתי לזלזל בכל אותם גברים (לא היו הרבה נשים במשרד החוץ) שהסתובבו חנוטים בחליפות ובעניבות והתהלכו משל מישהו תקע מקל של מטאטא בישבנם. ראיתי בהם חבורת נהנתנים שנעים בין קוקטייל לקוקטייל.

החל מתחילת שנות ה־90 למדתי להכיר אותם מקרוב ובמקביל את החזיתות המורכבות שבהן הם מתמודדים. עם השנים ההיכרות הלכה והעמיקה וההערכה גברה. זה נכון שהיו חרוצים יותר וחרוצים פחות, אבל הבנתי שמאחורי התדמית הנהנתנית מסתתרת עבודה קשה ואפורה. פגשתי את אנשי משרד החוץ באין ספור משימות מוכרות ועלומות במצרים, בירדן, בטורקיה, במוסקבה, בארה"ב, בוורשה, בהונגריה, בסין, בתאילנד ועוד ועוד. הכרתי לרוב אנשים חדורי תחושת שליחות, שמייצגים נאמנה את ישראל בממשלות הזרות, בפרלמנטים, בעיתונות הבינלאומית, בקהילות היהודיות, באוניברסיטאות, ברשתות החברתיות, בצבאות, בכלכלה, בתיירות ובמסחר.

בתפקידי כדובר צה"ל, מצאתי אותם שותפים טובים ויעילים במהלך עופרת יצוקה, אז היה צריך לתחזק את הלגיטימציה באירופה ובעולם עד לתום המבצע; באנדרלמוסיה לאחר משט המרמרה; בסיוע שהענקנו לאחר הרעש בהאיטי ובעוד עשרות מקרים שחלקם לא פורסמו ולא יפורסמו. 

2. אז למה אני כותב את כל זה? כי משרד החוץ קורס והולך, ונתון זה כמה שנים במשבר מוראלי, מנהיגותי וכלכלי. וממשלת ישראל עומדת מנגד ומשלימה עם המצב תוך הפקרת חזית חשובה בתקופה קריטית, ומתנחמת בכך שנתניהו הוא "משרד חוץ של איש אחד". עובדי משרד החוץ בראשות יו"ר הוועד, השגריר חנן גודר, מנהלים מאבק עיקש, אבל בינתיים דיפלומטי יחסית. פה ושם מאיימים, פה ושם משבשים ביקור, אבל אינם מצליחים לזעזע. והאינטרס הישראלי נפגע קשה. ישראל מחזיקה היום 102 נציגויות ברחבי העולם, שבהן מוצבים 330 דיפלומטים. שכרם של אלה לא עודכן כבר 17 שנה. מאז שנת 2014, אז שבתו אנשי המשרד, התחייב משרד האוצר לעדכן את השכר, אולם גם שלוש שנים אחרי כן ההסכם לא נכנס לפועל. 

נתניהו באפריקה. צילום: קובי גדעון, לע"מ

משרד החוץ של ישראל בקיץ 2017 זקוק לטלטול, לשדרוג, להוקרה, לתקציבים ובעיקר לשר במשרה מלאה. אם זה לא יקרה בקרוב ובגדול, יהיה קושי לתקן את הנזקים הכבדים. קחו למשל את הביקור החשוב של נתניהו השבוע בליבריה. התמונות מהמפגשים מדהימות וגם הסיכומים כנראה טובים, אבל השאלה היא מי נותר אחר כך לקדם את הדברים. איך מוציאים את הסיכומים מהכוח אל הפועל? התחושה במשרד החוץ היא שנתניהו במכוון או בהתרשלות, מחסל את משרד החוץ, מאפשר למשרדי ממשלה אחרים לנגוס בסמכויות המשרד ומרוקן אותו מתוכן. דוח מבקר המדינה שיפורסם מן הסתם בעוד שנה, שנתיים או שלוש על הפגיעה במשרד החוץ, יהיה ודאי כתוב יפה וחד, אבל עלול להיות מאוחר מדי.

3. טוויטר היא מדיה חשובה ומתפתחת ונוכחים בה הרבה פוליטיקאים, עיתונאים, אנשי ציבור ואחרים. אבל מי שחי בתוכה ובוהה בה רוב היום, מצייץ, מגיב וקורא, עלול להתבלבל ולהתאכזב. בטוויטר, אהוד ברק כבר נמצא כמעט בשערי לשכת ראש הממשלה, הושט היד וגע בו. בפועל, המציאות כנראה קצת יותר מורכבת, והמסלול רווי מהמורות. בשבת שעברה צפיתי בפייסבוק בהופעתו של אהוד ברק באירוע שבת תרבות בתל אביב, בהנחייתו של בן כספית. אני חייב לומר שברק נותר מרתק, מרשים, בקיא בפרטים קטנים, איש העולם הגדול, בעל חוש הומור, וירטואוז של מילים. הוא מסרב לומר אם הוא אכן מתכוון לחזור לחיים הפוליטיים, אבל כמו גל, הוא מחפש את החוף.

כששואלים אותו מי הוא מעדיף שיעמוד בראשות העבודה, הוא אומר שאילו הייתה פועלת ועדת איתור, במקום חברי העבודה, היה מתמנה אבי גבאי. מנה את מעלותיו ובתוך כך השמיץ את יאיר לפיד. ברק, מבחינתו, מכוון נכון. הוא צריך שבעבודה ייבחר מישהו כמו אבי גבאי. איש טוב, מוכשר, ללא ניסיון ביטחוני, ללא ניסיון מדיני, ללא היכרות עמוקה עם העולם הפוליטי ועם המניפולציות התקשורתיות והמשפטיות ועוד. ואז, כשייבחר אחד כזה, יתחיל ברק לתהות באוזני עיתונאים מדוע הוא איננו ממריא.

אבי גבאי. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

או אז הוא ייעתר ללחץ הציבורי לבוא ולהושיע. שלא יובן חלילה שיש לי דבר מה נגד אבי גבאי. אני מכיר אותו באופן חלקי, ויש לי הערכה לפועלו במשרד להגנת הסביבה, לפרישתו מהממשלה ולהליכתו לעבודה, וגם מועמדותו זוכה לתמיכה לא מבוטלת יחסית לילד חוץ, שזה עתה בא. אבל מתחת לרדאר, באותה שבת תרבות עם ברק, שלא הניבה כותרות דרמטיות, הסתתרה הכותרת האמיתית, והיא, שבן כספית ראיין את אהוד ברק ואפילו נתן לו לדבר והרבה. גם זה משהו.

4. כשהשתחרר ישראל חסון מתפקידו כמשנה לראש השב"כ, לאחר עשרות שנים בארגון ופנה לפוליטיקה, שמחתי מאוד. חשבתי שטוב שאנשים כמו ישראל, שעלה ארצה כילד מסוריה ושימש במגוון תפקידים בכירים בשב"כ, יהיה בין אלה שיופקדו על עיצוב העתיד שלנו. אבל לאחר ניסיון בן כמה שנים בכנסת, הוא נטש את עיצוב העתיד ועבר לעיצוב העבר. פגשתי בו השבוע במשרדו כמנכ"ל רשות העתיקות, והוא נרגש, נלהב ויש בו רצון רב לעשייה ולמילוי משימות.

מתברר כי כל מדינת ישראל היא אתר עתיקות אחד גדול וככל שנחפור בה נאתר עוד ועוד ממצאים ופרטים. חסון מספר לי בהתרגשות שבקיסריה קבור אמפיתיאטרון נוסף ובו 26 אלף מקומות ישיבה (שלמה ארצי, תתכונן) ועוד היפודרום עם 30 אלף מקומות. מעל האתרים הללו קיימים בינתיים מטעי בננות של קיבוץ שדות ים, שבוודאי יפנו בקרוב את מקומם.

ישראל חסון. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

עיקר גאוותם של חסון ואנשיו הוא השילוב של הפעילות החינוכית עם הארכיאולוגית במסלול של ערבות הדדית. מתברר של־20% מהתלמידים אין היכולת לממן את הנסיעה לפולין. רשות העתיקות מגייסת כל שכבה לשבוע חפירות ומשלמת להם באופן שמאפשר לממן את הנסיעה לפולין באמצעות מלגה. כך למשל, בארבעת החודשים האחרונים חפרו באתרים בישראל לא פחות מ־7,000 תלמידים, ועבודתם מימנה את הצטרפותם של 2,500 תלמידים למסעות לפולין. אבל לא רק תלמידי בתי הספר עוסקים בכך, כל המכינות הקדם צבאיות וכל גרעיני הנח"ל חופרים. עם חופר אנחנו, מחפש את עברו ומתרגש מכל ממצא ופריט. ואני יצאתי מהפגישה עם ישראל חסון מהרהר על כך שבעוד אנשים טובים ומוכשרים מפשפשים בעברנו, חסרים לנו אנשים טובים שיעצבו את עתידנו.

שתהיה לכם בכל זאת שבת שלום.