1. השבוע חוגגים במדינת המנגל והקולולולו את שבוע הספר. בימים שבהם שרת התת־תרבות מירי רגב מכתיבה להמונים מהי תרבות על פי טעמה, קיים חשש סביר שתוך זמן קצר ייעלמו מהמדפים ספרים שיש בהם תיאורים ארוטיים, אלבומי אמנים שבציוריהם נשים עירומות, ספרים הכוללים חמשירי זימה ושירה שבה ישנם תיאורים של יחסי מין בין גברים לנשים, נשים עם נשים וגברים עם גברים. העם שהוגדר פעם "עם הספר" והפך לעם "סטטיק ובן־אל" ייאלץ, על פי הנחיות מגבוה, להתחיל להפנים שערכיה של השרה לענייני תרבות לא שונים בהרבה מאלו של בריוני לה פמיליה, הצל וארגון להבה, והליידי הראשונה של השירה, הציור, הפיסול, הסיפורת, התיאטרון והקולנוע עלולה, תחת המטרייה של הבוסים שרה וביבי נתניהו, לשנות מן הקצה אל הקצה את כל מה שקשור למילה "תרבות" ולערך "אמנות".



למען האמת, אילו לשרה היו ביצים כפי שהיא מצטיירת בעיני "ההמונים", הדבר הראשון שאותו הייתה צריכה לפסול ולהוריד מהמדפים הוא התנ"ך: בספר הספרים יש תיאורי זימה, פדופיליה, משכב זכר, גילוי עריות - דברים שאינם עומדים בקריטריונים של השרה לענייני תרבות, שלא לדבר על השירה הנפלאה בשיר השירים, שבה יש תיאורים ארוטיים ושירי תשוקה מיניים שעלולים לפגוע במה שהשרה לענייני תת־תרבות מכנה "ערכים יהודיים".



רוב התרבות העברית ב–2017 מתרכזת במכשיר הפלצפון התקוע בידיהם של ילדים מגיל שנתיים עד 102, ובמחשב הביתי שמולו מבלים המוני בית ישראל בצ'יטוט במשך שעות ארוכות. מספר קוראי הספרים ירד דרסטית, לפי הסקרים שנערכו לקראת שבוע הספר, וגם בשערי הגלריות ובמקומות שבהם נערכים ערבי שירה לא משתרכים תורים ארוכים, שלא לדבר על הגלריות לאמנות, שמלבד בערבי פתיחת תערוכות נותרות בדרך כלל שוממות ממבקרים.


בצעד קיצוני החלטתי השבוע להתעלם מכל החרא שצף במדינה ולהתעסק במשהו שממלא אותי סקרנות ושמחה, ומעשיר את חיי חינם אין כסף. אני מציע לכם, קוראים נכבדים, להתחיל ליהנות כמוני ממופע המתרחש בכל פינה ברחבי הארץ: בעיר, בכפר, בקיבוץ ובחיק הטבע. הציפורים, גבירותי ורבותי, הציפורים היפהפיות הנמצאות בכל פינה, בכל חצר, על כבלי החשמל, על עצים, על שיחים ועל הקרקע.



הציפורים משכימות אותי לקראת חמש בבוקר בציוצים שמנעימים את ההשכמה פי אלף יותר משעון מעורר. אין כמו לשבת עם קפה וסיגריה ולהביט מהחלון אל עץ הפיקוס, עצי המשמש והגויאבות, עץ הזית ועץ השסק, להתבונן על מעקות הגגות ואדני החלונות ולראות את היצורים הצבעוניים פותחים את הבוקר בשירה ובריקודים (בחלקם). חלק מהציפורים האמיצות מגיעות גם לאדן החלון, ואני יכול לראותן ממרחק של מטר ולשמוע את קולן מטווח אפס. וכל זה כמובן בטרם אני פותח את חדשות הבוקר של השעה שש, ואז מתחיל להשתלט עלי הדיכאון היומי בגלל החרא שיוצא מהרדיו לאוזני. שירת הציפורים מתרחקת ממני, וגם העיניים שנהנו מהמראה הצבעוני של הציפורים עוברות לאותיות השחורות של העיתונים, שעושות שחור בנשמה.



2. במשאל רחוב שעשיתי ביום ראשון ברחוב ויצמן בתל אביב, נטפלתי לכמה אנשים, רובם צעירים בני 16–25, והצקתי להם בשאלה אם הם מכירים את השיר "אל הציפור". התשובה הייתה: "לא, מי שר את זה?". פה ושם התערבו כמה קשישים ששמעו אותי שואל ובהתלהבות של ילדים אמרו: "מה זאת אומרת? ‘אל הציפור' של ביאליק". הם ענו בכזו גאווה, כאילו השיבו על שאלה בחידון של שמואל רוזן וזכו בשתי נקודות. הנה חמישה מבתי "אל הציפור", באמת שיר נפלא:



"שלום רב שובך, ציפורה נחמדת,


מארצות החום אל חלוני.


אל קולך כי ערב מה נפשי כלתה


בחורף בעוזבך מעוני.



זמרי, ספרי, ציפורי היקרה,


מארץ מרחקים נפלאות,


הגם שם בארץ החמה, היפה,


תרבינה הרעות, התלאות?



הירד כפנינים הטל על הר החרמון?


אם יירד וייפול כדמעות?


ומה שלום הירדן ומימיו הבהירים?


ושלום כל ההרים, הגבעות?



ואחי העובדים, הזורעים בדמעה –


הקצרו ברינה העומר?


מי ייתן לי אבר ועפתי אל ארץ


בה ינץ השקד, התומר!



כבר כלו הדמעות, כבר כלו הקצים –


ולא הקיץ הקץ על יגוני.


שלום רב שובך, ציפורי היקרה,


צהלי־נא קולך ורוני!



אז תשמע, חיים נחמן, לא נעים לי לאכזב אותך, והציפור הנחמדה בטח לא תספר לך את האמת כדי לא לצער אותך, אבל בארץ החמה והיפה אכן "תרבינה הרעות, התלאות" - ו"תרבינה" זה בלשון המעטה. לגבי שאלתך על אחיך העובדים, הזורעים בדמעה, אז זהו, שאחיך הפסיקו לזרוע ולקצור, ומי שעוסקים בעבודות האלו הם ברובם ערבים ועובדים זרים. וגם לגבי שאר שאלותיך, לא נעים לי לאכזב אותך - המצב בארץ על הפנים.



3. לארץ הקודש עלתה לאחרונה ציפור הנקראת "דררה" או "תוכי ירוק". מקורה של הדררה במערב פקיסטן, צפון הודו, נפאל וציילון. משם התפשטו הדררות למערב אפריקה - גינאה, סנגל, דרום מאוריטניה, פשטו על מרוקו ואלג'יר, הגיעו לאתיופיה וסודן, וכמובן, כמו הרבה מרוקאים, סודנים ואתיופים - היעד הבא היה ישראל. הדררות הגיעו והשתלטו על אזורים גדולים. הן ניזונות מחלקי צמחים שונים, זרעים, גרגרים, פרחים ופירות. לי הן הביאו את הסעיף לפני שבועיים: עץ השסק שנמצא מול חלוני הניב שפע פרי. הצלחתי לקטוף כ־20 שסקים חמצמצים מתוקים, וזה גרם לי אושר רב, אבל מבעד לחלון ראיתי שהדררות והבולבולים מחסלים את העץ בקצב היסטרי. חלפו כארבעה ימים ולא נשאר שסק אחד על העץ.



צרחות שנשמעות כאילו מישהו נשחט. עורבנים. צילום: נתן זהבי



הדררה מגיעה לבגרות מינית בגיל 18 חודשים ומתחילה להתרבות בגיל 3, ובלי עין הרע הן מתרבות בכמויות. הן עושות מטסים בלהקות שמגיעות לכמה עשרות פריטים תוך כדי צריחות מחרישות אוזניים. לנגד עיני ראיתי מה קרה לנקר סורי שעשה תמ"א 38 על קיר הבית שמולי - שלישיית דררות ירדה עליו במטס שמזכיר קרבות אוויר והעיפה אותו מקיר הבניין. הנקר נמלט אל עץ זית שרחוק 30 מטר מהקיר שבו חיפש מזון.



אזור התפוצה של הנקר הסורי משתרע מדרום־מזרח אירופה עד איראן. הוא מצוי בישראל, אבל לא שכיח כמו הדררות. הנקר שוכן באזורי חורש, ביערות ובמטעים וכן באזורים עירוניים שיש בהם עצים. הוא נוקש בגזעי העצים במקורו בתיפוף מהיר וקצבי שנשמע למרחוק. אורכו של הנקר הסורי הוא כ–22–25 ס"מ, אורך מוטת כנפיו הוא 34–39 ס"מ, ומשקלו עד 80 גרם.



צרחות העורבנים היפהפיים שמשתוללים בחצר ביתי ובחצרות הבתים הסמוכים מקפיצות אותי לפעמים, והן נשמעות כמו צרחות של מישהו שנשחט. לפני שבוע, על כבל של בזק מול חלוני עמדו שלושה עורבנים וניהלו ויכוח צרחני מרתק, שהזכיר משהו את התוכנית "המטה המרכזי". קולותיהם של שלושה עורבנים צורחים זה על זה הם דבר מדהים, כי העורבנים מסוגלים לחקות ציוץ של ציפורים שונות, בכי של ילד, יללות של חתול, צלצולי טלפון וחריקה של דלתות. הם חובבי פירות ובלוטי אלון ונוהגים לחמוס קנים של ציפורים אחרות, וזאת הסיבה לכך שלא פעם אני רואה להקת בולבולים מתנפלת על עורבני ומגרשת אותו.



על עץ הפיקוס הענק שממול חלון חדר העבודה שלי מתנהלים קרבות בין הדררות לעורבנים, בין העורבנים לבולבולים, בין העורבים לדררות ועוד. חגיגת קרבות מרתקת. אז הנה הצעה לקוראי המדור: תתחילו לשים לב אל העצים שבאזור מגוריכם, הקשיבו לקולות, פקחו עיניים, יש עולם מופלא ממש בקרבתכם, אל תחמיצו. טבע יפהפה, מרגש ומרתק יש לא רק בנשיונל ג'אוגרפיק. והצפייה בציפורים פטורה מתשלום מס או אגרה.