עודד קוטלר הוא איש עם הרבה זכויות בתרבות ובאמנות. הפעילות האמנותית היא כל חייו. מירה עוואד היא שחקנית מוכשרת, מלאת קסם, שעשתה תפקידים יפים ותעשה עוד הרבה תפקידים כאלה. אולם עם זאת, שניהם בחרו לעמוד בצד פוליטי ברור ובתוקפנות רבה. סוג מאבק קדוש כזה מתאים למשטרים מדכאים שבהם אמן, או פחח, או מסגר, הרוצה לבטא את דעתו בניגוד לשלטונות, מסתכן בהליכה לבית סוהר, בהכנסתו לגולאג או בזריקתו לים ממסוק. אי אפשר לזכות בתואר האמן המורד במצב שבו לא צריך אפילו טיפת אומץ כדי לומר דעה שמנוגדת לדעת הרוב בקלפי.
לכן אני לא מתפעל בכלל מההצהרות הכמעט אלימות של עודד קוטלר ובוודאי שלא מהגסות שבה בחרה מירה עוואד לשיר דווקא שיר של תומך טרור כמו מחמוד דרוויש בטקס ממלכתי בפני שרת התרבות של המדינה שלה. זה פשוט לא יפה. מה צריך לעשות ראש ממשלה או שר נבחר במצבים שבהם כל אחד שרוצה להיחשב חכם בעיני עצמו ומתריס בפני השר או ראש הממשלה? אני באמת שואל, מה צריך לעשות אותו שר או אותו ראש ממשלה?
פרס א.מ.ת, שאותו קיבל עודד קוטלר, הוא פרס שכבר סתם פיות לשופטים בפעם הראשונה שבה הוא חולק. שניים משלושת השופטים, בהם פרופ’ זיוה שמיר, נאלצו להתפטר, כי הנהלת הפרס זרקה לפח את ההחלטה שלהם ושינתה אותה ואפילו את דבריהם, ללא הסכמתם.
את הפרס הזה מקבל היום עודד קוטלר. אני מברך אותו, בלי אירוניה ובלי סרקזם, אבל מבין היטב אם ראש הממשלה מחליט לא להגיע. מה שכדאי לבקש מחברי האמנים הוא להפסיק להרגיש כאילו הם נלחמים מלחמה קדושה ולהפסיק להמציא לעצמם אויבים פשיסטים, כי אין להם אויבים כאלה. רובם מתאימים יותר לתואר אמני הַמְחָאָה, מאשר אמני מחאה.