כשראיתי לראשונה בחוצות עירי כרזה אדומה הזועקת “השמאלנים חוזרים”, חשבתי שחברה מסחרית כלשהי מתחכמת בפרסומה ובהמשך יתבהר במה מדובר. כשראיתיה שוב, אמרתי לעצמי שאולי איזה גוף ימני עומד מאחוריה, אלא שאז היה נכתב בוודאי “סמולנים”. עד שהתברר שהכרזה היא מטעמו של ח”כ אראל מרגלית, המתמודד על ראשות מפלגת העבודה.

הלכתי לבדוק באינטרנט למה התכוון המחבר. מתברר שמרגלית נוקט בבחירות הפנימיות קו של התגאות בשמאלנות, שהימין הפך אותה לכינוי גנאי. הוא כותב שהעבודה הורידה ראשה מאז רצח רבין, וכי השמאלנים הם שבנו את הארץ, יישבו ופיתחו אותה וכו’, ו”שמאלנים” אינה קללה והוא אינו מתבייש בתואר הזה. בקיצור, גאוות יחידה.

יופי. אני מסכים עם עיקרי הדברים, אבל הוא לקח על עצמו סיכון רציני. אפשר להניח שאם ינצח בבחירות בעבודה וירוץ בראשה בבחירות הכלליות, הליכוד ידאג להפיק הון אלקטורלי מ”השמאלנים חוזרים”. זה מצטלצל, להבדיל, כמו “הערבים נוהרים לקלפיות” של נתניהו בבחירות הקודמות, שהריץ המוני אנשי ימין חילונים ודתיים־לאומיים לחיק הליכוד.

אבל לפני שמכתירים את מרגלית, צריך לומר שיש בעייתיות במועמדותו לראשות המפלגה, ויותר מכך לראשות הממשלה. הרזומה שלו אכן מרשים, גם מבחינת הצלחותיו העסקיות־כלכליות וגם מבחינת השקעותיו לטובת הציבור בפריפריה, בצפון ובדרום. אבל אלה עדיין אינם מבטיחים התאמה והצלחה בתפקיד המורכב של ראש הממשלה. לשם כך יש צורך בניסיון פוליטי־ציבורי ארוך יותר ומעבר דרך תפקיד שר, ויש גם משקל לתכונות אישיות וליחסי אנוש (ראו מקרה אהוד ברק). דומה שלמרגלית יש חולשות מסוימות בתחום זה.




מפלגת העבודה זקוקה למנהיג בן עדות המזרח




ויותר מכך, כדאי לומר בבירור: מפלגת העבודה זקוקה בראשותה למנהיג בן עדות המזרח, אם ברצונה לנצח בבחירות הבאות. זה אומר עמיר פרץ או אבי גבאי. כי כדי לנצח, חייבת העבודה להעביר לתמיכה בה בוחרים פוטנציאליים של הליכוד מהמרכז ומהפריפריה, רבים מהם בני עדות המזרח. עמיר פרץ הצליח בכך יחסית בעבר, אראל מרגלית אינו האיש שיכול לעשות את זה על אף תרומתו לפריפריה. הוא לא כוס התה שלהם.

מרגלית משדר התנשאות, אפילו שחצנות, כפי שבאו לידי ביטוי בתקיפתו בעימות את אבי גבאי. לקח למרגלית זמן להבין שהסתבך, והוא התנצל מאוחר מדי. גבאי, פגוע, לא הגיב להתנצלות, אבל כדאי שישלח פרחים למרגלית. הוא עשה לו טובה. הוא גייס לו אהדה בקרב קהל בוחרים בתוך המפלגה ומחוצה לה. ומאידך גיסא, התנהגות מרגלית מול גבאי לא הוסיפה לו עצמו תומכים, בלשון המעטה, מקרב בני עדות המזרח. ואם הוא עוד מתהדר בשמאלנות שלו, גורלו כנראה נחרץ בקרב חלק גדול מציבור זה (אף שגם בקרבו יש אנשי שמאל).

מרגלית אמר שלא התכוון לזלזל בגבאי ברמיזתו שאינו יודע אנגלית. נו, באמת. ההנחה המופרכת שבני עדות המזרח אינם יודעים אנגלית היא כמעט תגובה פבלובית לשמע שמם. כך, למשל, הגיבו לא מעטים למינוי סילבן שלום לשר החוץ ולמינוי דני דנון לשגריר באו”ם. נכון, האנגלית שבפיהם אינה כשל נתניהו, אבל ראו זה פלא: דנון נואם ונואם באו”ם - ובאנגלית! - ושומעיו מבינים כל מה שהוא אומר.