היום לפני 100 שנה בדיוק, 15 ביוני 1917, נחקק באמריקה “חוק הריגול”. חוק שנוי במחלוקת אז, וגם מאז, חוק ששימש את הממשל האמריקאי להרשעת בוגדים, אך גם להפחדת מתנגדים פוליטיים; לענישת מרגלים, אך גם לטיפול במדליפים לתקשורת. עתירות רבות הוגשו נגד החוק הזה בידי מי שנתבעו והורשעו בעטיו, אך בית המשפט העליון האמריקאי סירב להכריז עליו כלא חוקתי. אחת הראשונות שבהן, שנק נגד ארצות הברית, עסקה בהרשעה של מי ששלח פמפלטים למיועדים לגיוס לצבא וקרא להם לא להתגייס. השופט אוליבר וונדל הולמס קבע בתיק הזה את העיקרון “סכנה ברורה ומיידית”. בתקופת מלחמת העולם הראשונה, ניסיון לשכנע מתגייסים שלא להתגייס היה בעיניו סכנה כזאת.

חוק הריגול אפשר לסלק מן הדרך אנרכיסטים, קומוניסטים, מתנגדי משטר ומתריעים מסוגים שונים. יוליוס ואתל רוזנברג הורשעו בריגול והוצאו להורג. דניאל אלסברג, מדליף “ניירות הפנטגון” שחשפו את תקלות מלחמת וייטנאם, יצא זכאי. אדוארד סנודן, שפרסם את סודות הביון, נמלט ומצא מקלט ברוסיה. איש הפנטגון לארי פרנקלין הורשע בהעברת סודות לישראל ונכלא. האישומים נגד סטיבן רוזן וקית וייסמן, אנשי השדולה הפרו־ישראלית איפא”ק שנתבעו בשל אותה פרשה, בוטלו בסופם של הליכים משפטיים מייגעים.
 

כמה מסעיפי החוק שונו לאורך השנים. גם הפרשנות השתנתה בהתאם לנסיבות. בתקופות מתוחות נעשה בו שימוש נרחב יותר. בתקופות של רוגע נזכרו האמריקאים שחופש הביטוי המקודש מחייב להיזהר בהטלת מגבלות, אולי אפילו על מי שמתנגדים לגיוס. ההיסטוריה של החוק מלמדת עד כמה חוקים מהסוג הזה מסוכנים כשנעשה בהם שימוש בלתי ראוי, ועד כמה הם חיוניים לדמוקרטיה חפצת חיים. זו היסטוריה שמעניין לעיין בה בכל מקרה, אך היא נושאת לקחים גם לימינו ורלוונטית גם לישראל. 
ישראלים הסבורים שמדינתם מגבילה את חופש הביטוי יותר ממדינות אחרות יעשו טוב אם ילמדו את תיק התביעה נגד איש ה־CIA לשעבר ג’פרי סטרלינג, שהורשע בריגול כי העביר מידע לעיתונאי “הניו יורק טיימס” ג’יימס רייזן. המידע נגע בין השאר ל”מבצע מרלין”, שמטרתו הייתה חבלה בתוכנית הגרעין של איראן. כמה שנים אחרי סטרלינג הורשע מומחה לגרעין שעבד עם משרד החוץ האמריקאי, לאחר שהדליף מידע על תוכנית הגרעין של קוריאה הצפונית לעיתונאי “פוקס ניוז”, ג’יימס רוזן. חלק ניכר מהמורשעים בעבירות הללו טענו להגנתם שפעלו ממניעים אידיאולוגיים, שהתכוונו להיטיב עם אמריקה או עם העולם, שמעשיהם ראויים לשבח ולא לגנאי, שהמדינה התובעת אותם היא מדינת רשע. היו מקרים שבהם צדקו. לעתים קרובות הייתה טענתם מופרכת. חברות ומדינות צריכות למקסם את אפשרויות הביטוי, המחאה, האקטיביזם, אך אינן מחויבות למקסם את אלה עד מעבר לגבול הסכנה.
הנה – סכנה. נסו להגדיר סכנה. האם מי שקורא לצעירים לא לשרת בצבא, בתקופה שבה הצבא הכרחי להגנה על המדינה, הוא “סכנה ברורה ומיידית”? האם יש טעם לבחון את נימוקי הקורא לסרבנות – נאמר, האם מדובר בהתנגדות מטעמי דת של סרבן חרדי או בהתנגדות מטעמי מצפון של סרבן כיבוש? האם אפשר לקבוע היררכיה ברורה של סרבנות – כלומר, להכריע שסרבן חרדי מסוכן יותר או פחות למדינה מסרבן כיבוש? ומה בדבר הדלפות מתוך הממשלה? ישראל היא מדינה דולפת הרבה יותר ממדינות אחרות. האם זו עדות לחולשת דעת ודברנות או עדות לאינטימיות ולסולידריות מבורכת?
100 שנים לחוק הריגול, והעולם הדמוקרטי עודו אחוז בוויכוח על גבול הפעלתנות החתרנית שמעבר לו נמצא בית הכלא. זה ויכוח שלא יכול להיגמר, משום שהגבול נמצא בתזוזה מתמדת. לכן, מומלץ לכל מי ששובר את הכלים לבדוק קודם אם הממזרים לא שינו את הכללים.