על פניו, עניין המשפט של יגאל סרנה הוא סיפור פשוט וברור, שאין בו מקום לפרשנויות. עיתונאי ותיק ורב־זכויות פרסם פוסט סנסציוני בפייסבוק, שהתבסס על עדויות שמיעה וקרעי סיפורים, ולא עמד בשום סטנדרט עיתונאי מקובל.

משפחת נתניהו, שגם ככה מחפשת בנרות הוכחה לכך שהיא נרדפת בידי התקשורת, התנפלה על העניין כמוצאת שלל רב. ובצדק, מבחינתה. זה השלב שבו סרנה היה אמור להרכין ראש, לחשוק שפתיים ולפרסם התנצלות. אבל בעיקשותו/יהירותו/אובססיביותו הוא החליט ללכת עם זה עד הסוף, להצטייר כמרטיר ולמעשה לא הותיר לבית המשפט ברירה פרט לפסיקה נגדו. ובכך עשה סרנה את מה שהשמאל הישראלי מצטיין בו יותר מכל בשנים האחרונות - בא לקלל ויצא מברך. את משפחת נתניהו, כמובן. מה שלא הפריע לחלק גדול מהקולגות של סרנה - לשמאל, לא למקצוע - להתייצב לצדו ולהצדיק את מעשיו.

לא חלפה יממה, ובמהלך ועידת “הארץ" לשלום הניפה אחת הנוכחות זרוע במועל יד מול שר החינוך נפתלי בנט. אקט מחאה מזעזע ומופרך, שהצליח לגנוב את הפוקוס מכל יתר הנואמים ומהכוונות הטובות של מארגני האירוע, ולזכות את בנט בנקודות שלא חלם עליהן. מה שמזכיר את קבלות הפנים הפרובוקטיביות הנערכות למירי רגב, ורק הופכות אותה לגיבורה בעיני מרכז הליכוד. ויכולתי למנות כאן אין ספור דוגמאות דומות. כולן מוציאות אותי מדעתי, ואני נוטה לבטא את הכעס הזה במאמרים ובסטטוסים בפייסבוק. מה שמזמין, כל פעם מחדש, תגובות זהות מצד חברי בשמאל, בנוסח - למה אתה לא יורד גם על הצד השני?

זאת שאלה מצוינת, שמעסיקה אותי לא מעט. הרי הצד השני רחוק מלהיות תמים. ע"ע ציד המכשפות והכותרות המתמיד של שרת התרבות, הקוד האתי המקומם באוניברסיטאות ביוזמת בנט ועוד ועוד. שלא לדבר על מעשי אלימות של ימניים, שאין להם מקבילה בשמאל, וכמובן - על רצח ראש ממשלה. אז למה אני מוצא את עצמי נסער שוב ושוב דווקא מאמירות וממעשים המתרחשים בעבר השני? זה שבו גדלתי?

יגאל סרנה בבית המשפט. צילום: אבשלום ששוני

אל"ף, כי השמאל דובר ומתנהג כאילו יש לו מונופול מוחלט על צדק וערכים. ולכן, כשהוא נוהג בחוסר צדק, או מטיף לחופש הביטוי, אבל לא מוכן לשמוע שום דעה פרט לשלו - הצביעות זועקת יותר. זה כמו לגלות שאדם דתי, המרבה להטיף לך ולדבר גבוהה גבוהה בזכות ערכי האמונה, ביצע בעצמו פשע.

בי"ת, מדובר במחנה שלי. אדם קרוב אצל עצמו. וכל מה שקורה בבית שלי חשוב לי יותר, לטוב ולרע.

גימ"ל, וזה הטיעון החשוב ביותר, האנשים האלה - השמאל היהיר והמנותק - גורמים נזק תדמיתי ולכן גם פוליטי לרעיונות שאני עדיין מאמין בהם, כמו הצורך בהיפרדות מהפלסטינים וסיום הכיבוש. הם מזיקים, כי הם מרחיקים ומרתיעים את הרוב הדומם, המתון, שיש פוטנציאל לגייס אותו פוליטית כדי לקדם את המטרות האלה.

לא מזמן התפרסמו תוצאות סקר גדול, שבדומה לתוצאות כל הסקרים הקודמים מהשנים האחרונות הוכיחו שמרבית הציבור הישראלי עדיין תומך בפשרה טריטוריאלית. מה שעורר את השאלה הנצחית - אם כך, מדוע הם מצביעים לימין? התשובה, על פי לא מעט עיתונאים מהזן המתנשא, היא שהישראלים אוהבים להצהיר שהם בעד פשרה, אבל במבחן האמיתי, זה שמתבצע מאחורי פרגוד בקלפי, הם נותנים לפחד וליצרים האפלים לשלוט בהם, ומצביעים ימין.

אני מסכים איתם שמדובר בהצבעה רגשית. אבל היא לא קשורה לפחד אלא לרתיעה. רתיעה מפני התנשאות, נחרצות ובוז מוחלט כלפי כל מי שהוא לא אתה. ולכן, בכל פעם שיגאל סרנה כזה, או כל גרבוז מזדמן אחר, פורש את משנתו, הוא מרחיק את כולנו עוד קצת מההזדמנות להגשים את היעדים שהשמאל לכאורה דוגל בהם. ואני אף פעם לא בטוח מה הוא רוצה באמת. לקדם צדק, או להיתפס כצדיק.

***

על הסכין

1. בעונה הראשונה של “פוליאקובים" עוד הייתי אמביוולנטי. אבל העונה השנייה הפכה אותי למעריץ שוטה. הוויתור המוחלט של היוצרים על מראית עין אפילו של אותנטיות השתלם, ועכשיו מדובר בסדרה מתוסרטת לכל דבר, שהגיבורים שלה הם במקרה אנשים אמיתיים. מכאן הכל מותר, הכל הולך והכל מצחיק ומופרע באופן קיצוני ומענג ממש.

2. למרבה הצער נפרדנו - לתמיד כנראה - מ"הנותרים". העונה השלישית של הסדרה גלשה לא פעם למקומות סהרוריים מדי, כאילו התאהבה יתר על המידה בייחודיות של עצמה, ועדיין זו הייתה סדרה מרתקת וחכמה. המחשה לכך שהטלוויזיה ב-2017 היא הרבה יותר מאמצעי בידור, אלא מקור ליצירות מופת העוסקות במרכיבים הבסיסיים ביותר של החיים. אמונה, במקרה של “הנותרים".

3. אוי, הנבחרת. בשורה התחתונה, שכחתי בכלל שיש משחק. מעולם לא שכחתי בעבר שיש משחק של הנבחרת, גם בתקופות חשוכות במיוחד. וזה מעיד יותר מכל על האדישות. זו לא רק שאלה של מטרה (אם כי העובדה שמראש אין סיכוי בקמפיין הזה משפיעה) אלא של חוסר אישיות מוחלט. של הכוכבים, של המאמן. אפילו של האצטדיון. והכי עצוב, שזה אפילו לא עצוב.