בסוף השבוע פרסמתי כתבה שעסקה בשני ביקורים שערכתי בעיר חברון, האחד עם תנועת “אם תרצו” והשני עם “שוברים שתיקה”. שפתו של כל סיור הייתה שונה: האחד דיבר בשפת זכויות האדם, והשני - בשפת זכות האבות והדת. בטורים הבאים אבקש להאיר כמה תובנות ולהרחיב את רשומון הביקור.
בכניסה למערת המכפלה, מקום שקשה להתעלם מעוצמתו ההיסטורית, אמרתי לישי פליישר, הדובר הבינלאומי של היישוב היהודי בחברון: “הכל שאלה של מחיר שאתה מוכן או לא מוכן לשלם עבור ההתרגשות היהודית הזו”. הוא הנהן בתגובה. זה היה ככל הנראה המשפט היחיד שעליו יכולנו להסכים.
מהו המחיר? שלטון צבאי כפי שמוחל בחברון - עיר שמתגוררים בה כ־200 אלף פלסטינים, רובם תומכי חמאס, ו־580 יהודים, רובם תומכי הבית היהודי וימינה - לא יכול להתקיים ללא כפייה. סיור בנבכי מרכז חברון מבהיר עד כמה מרחב אורבני צפוף שבו השכונות הערביות והיהודיות משולבות זו בזו מקשה במיוחד על משימת השליטה. %5 של אוכלוסייה (אם מביאים בחשבון גם את תושבי קריית ארבע), שתופסת %3 בלבד מהשטח, מביאה לשיתוק ולהפרת זכויות של אלפי אנשים בעיר. מערכות חוק שונות שמוחלות על הפלסטינים (משפט צבאי) ועל היהודים (דין ישראלי) יוצרות אכיפה סלקטיבית שכוללת, בין השאר, אפשרות למעצר של ילדים פלסטינים, ומעל הכל פשיטות אקראיות על בתים פלסטיניים, שנועדו ליצור רתיעה מתמדת בקרב האוכלוסייה הפלסטינית (ב־1H וב־2H) ולקעקע כל תחושה של שליטה בחייהם. כל אלו מבטיחים את השקט בחברון; שקט מדומה שמסתיר מאחוריו הר געש של תסכול פלסטיני ובמקביל ניסיון עיקש ואלים ליצור רצף טריטוריאלי יהודי בלב עיר פלסטינית.
האסטרטגיה בסיור של “אם תרצו” נעה בין הדחקת המחיר, הפחתה בעוצמתו או הפלת האשמה על התנגדות הפלסטינים. כך למשל, המנכ”ל מתן פלג טען: “הטרגדיה של הערבים כאן נוצרה בגלל ההתנגדות. אם אתה אלים, אתה משלם מחיר”.
מידת ההכחשה והשקר העצמי שעמם חיים המתנחלים בחברון התבררה במיוחד במפגש שיזם נעם ארנון, דובר היישוב היהודי, עם המוכתר אשרף אל־ג’עברי, אחד מראשי החמולה בעיר. ארנון ביקש להוכיח שהערבים בחברון מעוניינים שנספח אותם. האמירה הזו התבררה כמופרכת בדיוק כמו אמירתו המוקדמת יותר של ישי פליישר, הדובר הבינלאומי של היישוב היהודי בחברון, שלפיה אין פלסטינים ברחוב השוהדא כי חם היום.
אל־ג’עברי הודה כי התייאש מהאפשרות שישראל תסכים שתהיה לו מדינה, וכי הוא מוכן לקבל ריבונות על כל השירותים הנלווים לכך. לשאלה אם הוא מוכן להסתפח לישראל בלי לקבל זכות הצבעה, הוא השיב: “בשנה־שנתיים הראשונות כן, אבל אחר כך אני רוצה זכות מלאה”. בשלב הזה ארנון התפתל ופלט שמי מהם שיתגייס לצה”ל - יקבל אזרחות. אל־ג’עברי שתק במבוכה. גם אני.
נראה שהעיר חברון נשבתה בחלום עוועים של ציבור קטן וקיצוני שמושך אחריו מדינה שלמה, חלום שלפיו אלפי פלסטינים תומכי חמאס יתגייסו לצה”ל או לחלופין יסכימו לחיות ללא זכות בחירה, במדיניות הפרדה ובשלום צייתני.