אחת התשובות האפשריות לשאלה הנודעת ״מה עניין שמיטה להר סיני״ היא עצם ההישג הבלתי נתפס של היהדות להבין, 3,500 שנה לפני ההתחממות הגלובלית, את מה שנשיא ארה"ב לא מבין גם היום: שגם האדמה צריכה לנוח. לכדור הארץ יש משאבים מוגבלים ואי אפשר לבקש ממנו יותר ממה שהוא יכול לתת מבלי לאפשר לו למלא מצברים.

גם השבת היא רעיון עתיק וגאוני של היהדות. השבת היא בעצם שמיטה קטנה של הגוף, הנפש והאדמה. זו זכותנו כבני אדם למלא מצברים וזכותה של האדמה. בעולם שבו זמן הוא כסף ואנחנו לא מרשים לעצמנו לנוח לרגע, כי באותו רגע ממש יכולנו לעבוד ולייצר עוד כסף, השבת היא מתנה יקרה מפז.

נדמה לי שגם המבקשים תחבורה ציבורית בשבת מסכימים שיום מנוחה למשק ממרוץ הצרכנות הוא דבר מבורך. אפשר עכשיו לנהל דיון ציבורי והלכתי מה יגרום לשמיטה נכונה יותר: עצירת התחבורה הציבורית בכלל או מציאת פתרון נקודתי, כמו למשל אוטובוסים בשבתות שבהם ינהגו אנשים שאינם יהודים.

שהרי כך גם ימנעו פליטת גזים מזהמים של מאות אלפי רכבים פרטיים? אולי. קטונתי. זה דיון הלכתי פורץ דרך שצריכים לקיים ענקים מסדר הגודל של הרב קוק זצ"ל. לצערי אנשים בסדר הגודל הזה לא מובילים את הדיון בנושאי דת ומדינה בישראל ולא טעמי המצוות הם שמנחים אותם.

אני לא תמימה ולא חושבת שאת רוב הציבור שמבקש תחבורה ציבורית בשבת מעניין הצד ההלכתי, אבל הצד הזה גם לא עניין את חלוצי העלייה הראשונה ובכל זאת הם וגם בניין הארץ היו מספיק חשובים בעיני הרב קוק כדי למצוא פתרון הלכתי ולאפשר קיומה של חקלאות יהודית בשנת שמיטה. שני הצדדים, גם הדתיים וגם החלוצים, הבינו שצריך לעשות מאמץ כדי לגור כאן יחד בארץ שהיא יהודית ולא דתית.

אבל היום, במקום לצאת אל השדות, אל השטח כפי שעשה הרב קוק במסעו במושבות, כל מחנה מרים סביבו חומות, ומתוך החומות, דרך חרכי הירי, כל מחנה יורה את האמת האבסולוטית שלו.

הישרדות בכותל

מדינת ישראל נקרעת בין שני זרמים דתיים קיצוניים, החילונים והחרדים. מאבק הכוחות ביניהם גורם לכל צד להתבצר במעוזיו: החרדים לא יוותרו על שליטה מלאה וניהול כל מתחם הכותל, כולל ״רחבת ישראל״ שנועדה לתפילה מעורבת של זרמים אחרים. התוצאה: קרע פוטנציאלי עם חלק ניכר עם יהדות העולם. החילונים לא יוותרו על שליטה מלאה במעוזי התרבות והתקשורת שבהם הם אוחזים, כולל קומבינות שפורסמו לאחרונה.

אחת התוצאות היא שילדי ישראל שסביהם סבלו השפלות ורדיפות למען קידוש השם בגלויות תימן או הונגריה, יצפו בפריים טיים בבחורה בחוטיני שאוכלת שרצים כדי להתקבל לקאסט של ״הישרדות״, כי על פי קיצוני הדת החילונית המערבית, אני חי בשביל עצמי ועצמי ירגיש יותר סבבה אם יהיה מפורסם ולא משנה למה.

החרדים רואים איך הזרמים הליברליים בארה"ב מוותרים על כל סף כניסה ליהדות. וכמו שתיאר שמואל רוזנר עמיתי, היום יכולים להיות חברים בקהילות יהודיות קונסרבטיביות גם לא יהודים, רק מכוח רצונם להשתייך לקהילה. החילונים רואים איך מערך כשרויות מוגזם ומנופח מעלה את מחירי המזון, ואיך

הילדים נוסעים בטרמפים בשבת לים כי אין אוטובוס.

כיפופי הידיים הכוחניים בין הקבוצות מובילים לתוצאה הפוכה ממה שהצדדים רוצים. תנועת ההשכלה חרתה על דגלה "היה אדם בצאתך ויהודי בביתך", אבל התוצאה היא תהיה יהודי בצאתך, במרחב הציבורי, ולא יהודי בביתך ובד' אמותיך. בעיני זו החמצה גדולה, כי מה שקורה בפנים, בתוך החומות, הוא הדבר המעניין והאמיתי והוא הרבה יותר עמוק ומורכב ומרובד ומחפש את המשותף מכל הפוליטיקה.

הופעתי בשבועיים האחרונים עם התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד בסבב הופעות מרגש. גם בתזמורת וגם בקהל היה אוסף מגוון ומרגש של דתיים, חרדים וחילונים, דתיים בלי כיפות ועוד מגוון רחב של אנשים ממזרח וממערב שממש לא מחפשים מה המפריד ביניהם, אלא מה מחבר. יכולנו לשיר פיוטים מבית סבא עם שירי אהבה חילוניים, והמוזיקה חיברה הכל לשלם אחד מרגש.

עולם ההתחדשות היהודית שבו אנשים לא דתיים מחפשים להכיר את המקורות, לא מזווית דתית אלא מזווית תרבותית, הולך וגדל. ואם בערוץ 10 לא יעשו כתבות מבוהלות על "הדתה" בבתי הספר, שוב מאותה עמדת חרכי הירי על החומות, אז רוב ההורים ממש לא ירגישו מאוימים מזה שהילדים שלהם יכירו את מורשת עמם.

בפרשת השבוע שעבר, פרשת קורח, סופר על מחלוקת שלא לשם שמיים. כלומר, סתם מחלוקת פוליטית שמאיימת לפלג את העם. הדבר שבסוף הביא את הפתרון והשקט זה דווקא לא המחתות והאש והשריפה והעונשים שספגו קורח ועדתו, אלא ענף עץ השקד שפרח והוכיח איפה האמת. נדמה לי שההנהגה משני הקצוות שרוצה שנחיה כאן יחד כעם יהודי, עדיף שלא תעסוק בללבות אש אלא בלהפריח את הפוטנציאל המשותף שמעוניין לצמוח כאן יחד.