הקפאת מתווה הכותל והעברת חוק הגיור החדש הובאו כמעט בחשאי. השרים הופתעו. כמאמר השיר, איש לא ראה, איש לא שמע, האם היו כאן אנשי הדממה. הבעיה לא הייתה עם אנשי הדממה, אלא עם ראשי יהדות התפוצות, שדווקא כן היו כאן. היו שרים בממשלה שסברו שיש איזה תחכום בהעברת שני העניינים הנפיצים האלה דווקא כשחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית מתכנס בירושלים. "חשבתי שביבי יודע מה שהוא עושה, שיש כאן איזה שיקול שלא חשבנו עליו", אמר אחד השרים.

אבל התברר שאין. זה היה טיימינג קטלני מאין כמותו. מכל המועדים, השבוע היה המועד הכי רע שיכול היה ראש הממשלה נתניהו לבחור כדי לבשר ליהודי התפוצות מה מדינת ישראל חושבת עליהם. כשכל ראשי הפדרציות היהודיות והקהילות ברחבי העולם מתכנסים בבירת הנצח של העם היהודי, מתברר להם שחלק מהם כלל לא שייכים לעם היהודי, וגם זכותם על הכותל המערבי בספק. הם ספגו מקלחת של מים באושים בעודם מתקהלים כאן להביע את תמיכתם בנו. מה שאמרנו להם השבוע הוא שהם סוג ב', במקרה הטוב. ישראל עדכנה את העסקה שלה עם יהדות התפוצות: אתם תמשיכו לתרום הרבה כסף ולשכב על הגדר עבורנו בקמפוסים ובכל הזירות הבינלאומיות, ואנחנו לא נספור אתכם כי דרעי, גפני וליצמן יותר חשובים.

אבל הסוכנות הייתה רק ההתחלה. ביום רביעי הגיעו לכאן בבהילות ראשי איפא"ק, בטיסה מיוחדת. הם התרוצצו בין השרים עם מסר מבהיל: אתם לא מבינים מה זה עושה ליהודי התפוצות, אמרו, ההחלטות הללו הן אסון לתחושת ההזדהות של יהודי אמריקה עם ישראל, ויאיימו גם על היכולת של איפא"ק. זה לא היחסים עם הרפורמים, אמרו אנשי איפא"ק, זה ה־F35 והסיוע הצבאי וכיפת ברזל וכל השאר. אתם מנסרים את הענף שעליו כולנו יושבים יחד.

בימים הטובים היה עכשיו אביגדור ליברמן מחזיק נבוט גדול ביד ומתפוצץ על החרדים, אבל ליברמן של משרד הביטחון הוא איש שקול, מהורהר, כמעט פילוסופי. הוא לא משתמש בזכות הווטו שלו, וגם בורר את מילותיו. ועדיין, הן מהדהדות: "אני לא דוגל בקו אנטי־חרדי, אלא בקו של שפיות ושכל ישר", אמר שר הביטחון בראיון ל"מעריב־סופהשבוע", "תסתכל על החקיקה הזאת, בעניין הגיור ובמתווה הכותל, ובנושאים נוספים. הרצל, ז'בוטינסקי ומקס נורדאו לא היו חיים עם זה בשלום. הם מתהפכים בקברם. מה שהולך כאן בתחום החקיקה הדתית־קיצונית זה לא מה שהוגי הציונות ראו לנגד עיניהם".

שאלתי אותו על סוגיית הגיור. "אנשים כאילו מתעלמים מהבעיה הזאת", אמר ליברמן, "אבל ההתעלמות לא תפתור אותה, אלא להפך. זה רק יחמיר אותה. יש בישראל 100 אלף צברים שנולדו משנת 1990, והם אינם יהודים על פי ההלכה. אלה ישראלים לכל דבר ששירתו בצה"ל, עושים מילואים, משלמים מסים, עובדים. נוסף להם, יש עוד 350 אלף ישראלים שעלו ארצה מחבר המדינות וגם הם לא יהודים על פי ההלכה. אנחנו מדברים על קרוב לחצי מיליון איש. אי אפשר לטאטא את זה מתחת לשטיח. זה לא ייפתר מעצמו".

ליברמן מעלה זכרונות מילדותו במולדובה: "במקום שבו אני גדלתי היה רב מפורסם מאוד מהעיירה ריבניץ. קראו לו הריבניצער ראבע. אהבתי אותו מאוד. הוא היה בברית המילה שלי, בבר מצווה שלי, והוא כל הזמן חיפש לפתור בעיות בין יהודים. גם כשלא הזמינו אותו, כשהוא זיהה בעיה, הוא פתר אותה. כל ריב, חיכוך, מחלוקת, הוא היה שם כדי לגשר ולפשר. כאן אצלנו, בישראל, חלק מהרבנים מתנהגים כאילו תפקידם לייצר בעיות, ולא לפתור אותן. הם מלבים את היצרים, במקום להרגיע. הרי על פי המבחנים של הרבנות הראשית, רות המואבייה לא הייתה עוברת גיור היום. אנחנו משתדלים לעבוד בצורה מושכלת, שפויה והגיונית, אבל בצד השני זה בדיוק הפוך. הם כל הזמן מחריפים את הבעיה, במקום להרגיע. כל הזמן מגדילים את הדרישות".

זה פוליטיקה, אמרתי לליברמן, לחרדים יש תחושת כוח, אולי מוגזמת, והם רוכבים עליה. בסך הכל די טבעי. "זה ניצול של קוניוקטורה פוליטית", אמר שר הביטחון, "אבל במקום לקרב אנשים ליהדות, זה מרחיק אותם. זה כמו בחוקי ניוטון, זה לא ילך בכוח, זה רק יגרור תגובת נגד חזקה יותר. זה לא חכם. במקום שבו צריך ללכת על פי בית הלל, הם הולכים על בית שמאי בריבוע. וזה חבל, כי זה לא יחזיק מעמד".

אז איך היית פותר את זה, שאלתי. "עד אמצע שנות ה־90 כל רב עיר היה רשאי להקים בית דין לגיור ולגייר", אמר ליברמן, "זה הלך חלק. פתאום לקחו מרבני העיר את הסמכות הזאת. רב עיר יכול לקבור, לחתן, לעשות ברית מילה, לאשר כשרות, הדבר היחיד שאסור לו לעשות זה גיור. ואז נוצר המונופול שהוא מונופול חרדי נטו. לצערי, לחרדים אין שום עניין, שום מוטיבציה לגייר. כל מוסד הגיור שהם הקימו נועד למנוע גיור, לא לעודד אותו. רב עיר, נניח אפילו שהוא איש ש"ס, באשדוד לדוגמה, הוא רב שחי בתוך עמו וקהילתו, הוא מכיר את יוצאי ברה"מ, הוא יידע להסתדר, ללכת לפי בית הלל, הוא מכיר את הבעיה מקרוב. אבל אלה שיושבים שם בבית הדין הגדול במגדל השן, עם האידיאולוגיה והמנטליות והגישה של רק למנוע גיור ולהגביה את החומות, רק יחריפו את המצב. היו זמנים שבהם הרבנות הראשית ידעה לפתור בעיות, לא לייצר אותן. אני משתמש הרבה בדוגמה של גלות בבל. הרי כשחזרנו מבבל, היה כאן ערב רב. מה עשו? גיירו את כולם בגיור המוני. ההבדל הוא שהייתה אז הנהגה. עזרה ונחמיה קיבלו את ההחלטה כי הם הבינו שאי אפשר אחרת. היום יש לך את הרב שמידל מאתרא קדישא מצד אחד, ואת הרב אוירבך מהפלג הירושלמי מצד שני, והם קובעים את הטון וכולם מתיישרים לפי הסמן הכי קיצוני".

הכתובת שלך היא ראש הממשלה, אמרתי לליברמן. "הכתובת שלי הם האנשים השפויים. אני פונה אליהם, גם לרבנים הראשיים וגם למנהיגות הדתית. אתם חייבים להבין שיש כאן בעיה. זה לא ילך בכוח, צריך לעבוד בשכל. ניהלתי מאות שיחות בשנים האחרונות עם רבנים כאלה ואחרים. בארבע עיניים בחדר סגור כולם מסכימים איתי ומבינים שאין ברירה אחרת. כשזה מגיע לתכלס, להחלטה, כל אחד מעביר את הכדור הלאה, מכדרר את זה. אין מנהיגות מוסרית שתיקח אחריות, תדפוק על השולחן ותעשה את הדבר הנכון".

אתה מדבר על הגיור, אמרתי לליברמן, מה עם מתווה הכותל? "אותו דבר היה בסיפור רחבת הכותל", אמר, "הרי בסך הכל הממשלה החליטה על פתרון הגיוני. אפשר להאשים את אביחי מנדלבליט, ששקד על הפתרון הזה, שהוא שונא דתיים או אנטי־ חרדי? שני שרי הבית היהודי הצביעו בעד. אבל אז התחיל לחץ, ופשקווילים ברחוב החרדי, וכל מיני קיצונים התחילו להשתולל, וכולם התקפלו מיד. הרי בפברואר 2016 אותה ממשלה הצביעה עבור מתווה הכותל ואישרה אותו כמעט פה אחד. כולל כל שרי הליכוד, וכחלון, וכולם. אז מה השתנה מאז? מה קרה מאז ועד היום? הדביקו כמה פשקווילים במאה שערים, וזה מה שמשנה את סדרי עולם ומזיז אותנו? איך אפשר להסביר את זה".

ליברמן מתייחס גם ליהדות ארה"ב: "להסית נגד יהודים אמריקאים זה קל. מה, הרפורמים לא יהודים? במקום להרחיק אותם, אנחנו צריכים לקרב אותם. זה אינטרס מובהק של ישראל". אבל הוא מתמקד במה שקורה בישראל: "החוק החדש פוסל גם את הגיורים של הרב סתיו, של הרב ריסקין. אלה רבנים אורתודוקסים. מוכרים. אבל כשיש כאן מונופול חרדי, שלא חי את המציאות במדינה, התוצאה היא שיש כאן חצי מיליון בני אדם שיכולים להילחם ולהיהרג עבור המדינה, אבל כדי להתחתן הם צריכים לנסוע לקפריסין או לבולגריה. וחשוב לי להגיד", הוסיף ליברמן, "שזה ממש לא עניין של הבוחרים שלי או הבייס הפוליטי. זו בעיה אמיתית הקשורה לאחדות עם ישראל ונדמה לי שגם ראש הממשלה מבין שיש כאן משהו שהוא יותר מנקודות בדעת הקהל. צריך לפתור את הדבר הזה".

הבלטה של בנט

עד כאן ליברמן. המסקנה הבלתי נמנעת ממה שקרה השבוע בסוגיות הדת־מדינה היא שישראל היא מדינה שנחטפה בידי כת קיצונית. אולי זה הזמן להכריז על "נוהל חניבעל". הכת הזאת מכתיבה למדינה מי יוכר כיהודי ומי לא, מי יתפלל איפה, תוך שהיא מדירה את רוב העם היהודי שבתפוצות וזורעת שנאה ופלגנות. האינטרסים החיוניים ביותר של ישראל משועבדים לצרכיה של קבוצה קטנה, שחלק ממנה כלל לא מכיר בציונות.

לפני כמה שנים גילתה רחל עזריה, ירושלמית דתייה־אורתודוכסית, והיום ח"כית נמרצת מטעם כולנו, שדגלי ישראל הורדו מרחבת הכותל והועלמו מהשטח. רק בעקבות התערבות התקשורת התעשת רב הכותל והואיל להחזיר את הדגלים למקומם. המחיצות, שמפרידות בין גברים לנשים ברחבה, הולכות ומוגבהות כל הזמן. פעם, הן היו נמוכות ואפשרו לאמהות להחזיק את ידו של בנן, חתן בר המצווה, ברגע המרגש ביותר בחייו. היום זה כבר בלתי אפשרי. כשח"כ עזריה העלתה את הסוגיה בפני רב הכותל, הוא בישר לה ששוקלים להתקין במקום אוזניות, שיאפשרו לנשים לשמוע את טקס בר המצווה של בנן ממקומן בעזרת הנשים. אחר כך אנחנו מותחים ביקורת על המתרחש באיראן ובסעודיה.

חוטף אש צולבת. בנט. צילום: אבשלום ששוני


עזריה היא בת לאב תוניסאי ולאם אמריקאית. היא גדלה על ברכי יהדות ארה"ב ותרומתה האדירה לאינטרסים הישראלים. "אנשים לא יודעים עד כמה זה חשוב", אמרה לי השבוע, "אנשים לא מבינים את עוצמת השבר הנוכחי, אנשים לא תופסים שאנחנו לא מאבדים את הרפורמים, אלא את כיפת הברזל שלנו באמריקה".

גם נפתלי בנט ואיילת שקד נקלעו למצב לא נעים. מצד אחד, בנט כרת ברית אסטרטגית עם החרדים בקדנציה הזאת. יחסיו עם הליצמנים פורחים. עכשיו הוא חוטף בגזרה הזאת אש צולבת. הוא תמך במתווה הכותל ואף הקים בעצמו רחבה נפרדת בחלק הדרומי עוד בטרם גובש המתווה. הוא מנסה לראות את רבע הכוס המלאה ולטעון שנזקו של חוק הגיור מוגבל. מצד שני, הוא ישב השבוע עם ראשי הפדרציות היהודיות והוא מבין מצוין את עוצמת המשבר והשלכותיו. בנט מנסה לתפקד במשבר הזה כמבוגר האחראי אבל הוא צריך לתמרן על בלטה צרה מאוד, ויהיה לו קשה לחלץ את העגלה מהבוץ.
התפקיד הזה, לפחות השבוע, שייך לאביגדור ליברמן. אולי גם לכחלון. מישהו צריך להסביר לראש הממשלה, שאמור להבין משהו בענייני אמריקה, שאנחנו במצב שבו מנהיג צריך לקבל את ההחלטה הנכונה, בהתעלם מהאינטרסים הפוליטיים הצרים.

מסע הרדיפה


ועדת השחרורים החליטה אתמול לשחרר את אהוד אולמרט מהכלא בתום ריצוי שני שליש מתקופת מאסרו, ודחתה את טיעוני המדינה שהתנגדה לשחרור. במילים אחרות: ועדת השחרורים זרקה את פרקליט המדינה שי ניצן מכל המדרגות. כמעט כל מה שטען ניצן מתחילתה של הפרשה המטופשת הזאת הוכח כמופרך לחלוטין. רק אלוהים יודע מאיפה משיג האיש את כמויות היוהרה והאטימות הללו, ואיך לא הבין מהרגע הראשון שהוא נקלע למסלול התרסקות. מה שעשה ניצן לאולמרט בשבועות האחרונים זו רדיפה מהסוג הבזוי ביותר. היא מעוררת מחשבות נוגות על התאמתו של ניצן לתפקיד הרם שאליו נקלע, על שיקול דעתו, על מניעיו.

אסור לשכוח: אהוד אולמרט הורשע בדין ונקבע כי הוא היה ראש ממשלה מושחת. הוא המיט על כולנו קלון, והיה לראש הממשלה הראשון שנחבש בבית האסורים. כל העובדות הללו לא השתנו השבוע. מצד שני, גם אני חייב לו התנצלות קטנה: קבעתי כאן בשבוע שעבר שאולמרט עשה פאול והתנהג בניגוד לסיכומים בעניין העברת פרקי ספרו להוצאת "ידיעות ספרים". ובכן, מתברר שטעיתי. במקרה הזה, אולמרט לא עשה שום פאול. זאת ועוד: גורמים בכירים בצנזורה הצבאית יודעים לספר שבכל התנהלותו במהלך כתיבת ספרו מול הצנזורה, הייתה התנהגותו של ראש הממשלה לשעבר ללא דופי.

אני באמת לא מצליח להבין מה עבר במוחו של שי ניצן כשיצא לג'יהאד הזה. בשבוע שעבר חיתן היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט את בנו. ניצן נקלע שם לשולחן אחד עם היועמ"ש הקודם יהודה וינשטיין. השיחה נסבה, מטבע הדברים, גם על פרשת אולמרט החדשה. אני לא מבין משהו, אמר וינשטיין לניצן, הרי אני ואתה ישבנו יחד בדיון על ספרו של אהוד ברק, סיפור דומה מאוד לסיפור על ספרו של אולמרט. הרי גם ברק ישב עם סופרי צללים וסיפר להם דברים שנפסלו בצנזורה, ובמקרה ההוא אתה היית נגד פתיחת חקירה פלילית. אז מה השתנה בינתיים?

ככל הידוע, ניצן לא ענה לווינשטיין. הוא גם לא ענה לשופטת העליון לשעבר עדנה ארבל, שאמרה אתמול ל"לונדון וקירשנבאום" ש"הפשיטה המשטרתית על הוצאת ידיעות צריכה להרעיד את אמות הסיפין". אגב הפשיטה, עכשיו מתברר שהיה עוד ספר שנלקח בטעות על ידי המשטרה באותה פשיטה מיותרת: ספר פרי עטו של אחד, בנימין נתניהו. נדמה לי שכותרת הספר היא "השמן והרזה", והוא נכתב על ידי נתניהו כשהיה ראש האופוזיציה, ועוסק במשבר הכלכלי שאיים להכריע את המשק הישראלי בתקופה בה היה שר אוצר. אחרי שכתב את הספר, גנז אותו נתניהו. העתק נשאר בהוצאה. עכשיו גם במשטרה.

ספרו של אולמרט לא נבדל מעשרות ואולי מאות ספרים של מנהיגים, גנרלים ועיתונאים, שהכילו סודות צבאיים ועברו לצנזורה אחרי שנכתבו והופקדו בהוצאת הספרים. רק אצל אולמרט נפתח מסע הרדיפה הזה. על פי דיווח בערוץ 2, הנציגה של ניצן בוועדת השחרורים אמרה כי "אולמרט מגלה דפוסים עברייניים שמזכירים את התנהלותו בפרשת ראשונטורס". הם שכחו שאולמרט זוכה בפרשת ראשונטורס.

אבל השיא עוד לפנינו: עוד אמרה נציגת הפרקליטות ש"הוא כותב את הספר מסיבה של בצע כסף ומטרתו העיקרית להתפרנס ממנו". זה כבר מעורר מחשבות נוגות. החבר'ה האלה מהפרקליטות, הם מתגוררים כאן? אף אחד לא סיפר להם שספר מהסוג שאולמרט כותב יכניס למחברו סכום צנוע, במקרה הטוב? את מספר הסופרים שיכולים להתפרנס באמת מספריהם בישראל אפשר למנות על אצבעות של יד אחת, ויישאר עודף. אין כסף בתעשייה הזאת. ולכן גם אין בצע כסף. מה שאולמרט מחפש, זו הכרה. הוא כותב את הספר הזה בעיקר עבור מקומו בהיסטוריה. בינתיים, גם מקומו של שי ניצן בהיסטוריה הובטח: פרקליט מדינה שלא היה ראוי למשרתו הרמה.

צל ושמו ברק

מפלגת העבודה תבחר בשבוע הבא יו"ר חדש. יש שמונה מועמדים לתפקיד, אבל המסקרן ביותר הוא זה שלא מתמודד: אהוד ברק. צלו של ברק מוטל על ההתמודדות הזאת חודשים ארוכים, וככל שהזמן חולף, כך גם הולך הצל ומתארך.

ברק נמצא בעיצומו של קאמבק פוליטי. הוא מנהיג בלי מפלגה, שמחפש מפלגה נטולת מנהיג. כרגע, יהבו של ברק מונח על כתפיו של יצחק (בוז'י) הרצוג. בשבוע שעבר, בהופעה באחד הקיבוצים, אמר ברק את המשפט הזה: "מאז שאני נולדתי היו בליכוד ארבעה מנהיגים. בגין, שמיר, שרון, ביבי. סה טו. יש לי נכד שמאז שהוא נולד, לנו בעבודה היו כבר שישה מנהיגים. הדבר הזה מעיד שיש למפלגה שלנו איזה חולי שהיא לא מסוגלת להתגבר עליו. אנחנו לא מסוגלים לגלות לויאליות לקבוצה או לקבל מרות של אף אחד".

עד לא מזמן חלק ברק מחמאות רבות גם לאבי גבאי. בינתיים התברר שגבאי לא קורץ מהחומר שיוותר על הבכורה לטובת ברק. אז נשאר בוז'י. כך או אחרת, המרוץ בעבודה תוסס, עמוס יצרים ותככים, מרפקים ופאולים מלוכלכים, כאילו מדובר במפלגת שלטון, ולא במפלגה שמספר המנדטים שמנבאים לה הסקרים דומה למספר המועמדים המתמודדים על הבכורה. כולם מפיצים שמועות על כולם, ומאשימים זה את זה בפייק ניוז ובהקמת אתרים פיקטיביים שעוסקים בהפרחת הבדיות הללו לאוויר. השטח רוחש מסיפורי דילים וחיסולים הדדיים.

ואחרי שאמרנו את כל זה, אי אפשר שלא להתפעל מכמות המועמדים ומאיכותם. אם הייתי מתפקד של מפלגת העבודה, הייתי מתלבט ארוכות בעד מי להצביע. אל מול משבר ההנהגה בליכוד, מציבה המפלגה החבוטה הזאת גלריה מרשימה. נתחיל בעמיר פרץ: האיש נדרס בשנת 2006 על ידי קומביין, שעבר עליו הלוך וחזור. מלחמת לבנון השנייה, סיפור המשקפת, ההדחה המשפילה בידי ברק. כמעט כל בן אנוש (חוץ משמעון פרס) היה נכחד. לא פרץ. יש בו בעירה פנימית אותנטית, הוא פוליטיקאי שלא עושה לביתו אלא לציבור ששלח אותו, והקאמבק שלו לצמרת העבודה מופתי. פרץ נחשב כעולה הבטוח לסיבוב השני, אבל שם רק מתחילות הצרות. מכיוון שהגזענות כלפי מרוקאי משופם משדרות בעבודה טרם התפוגגה, צפויים רוב האחרים להתאחד נגדו בסיבוב המכריע. לאף אחד אין מושג איך זה ייגמר.

אהוד ברק ויצחק הרצוג בוועידת מפלגת העבודה. צילום: אבשלום ששוני


אבי גבאי הוא סיפור מרתק. בא משום מקום והפך לפקטור מרכזי ומועמד משמעותי לעלייה לסיבוב השני, ואולי גם לניצחון. גבאי הוא סיפור הצלחה מחמם לב. בנו של טכנאי בבזק שהפך למנכ"ל החברה נגד כל הסיכויים, מהצריף המשפחתי במעברה בירושלים. גבאי קורץ מהחומר הנדיר של שר שהתפטר מתפקידו ומהשררה על רקע אידיאולוגי. זה לא קורה הרבה אצלנו. יש לו בעיית אמינות קלה (נתפס פעמיים באמירות לא נכונות) והשוליים שלו מרושלים: כך, למשל, לא דיווח על תורמים טריים מהשבועות האחרונים אצל מבקר המדינה, כפי שדורש החוק. לפנייתי בעניין ענה כי מדובר בכחמישה תורמים ובסך של 50 אלף שקל, אבל "רואה החשבון עוסק בזה". ובכן, רואה החשבון לא מבצע את תפקידו, ומדובר בעבירה על החוק. חוץ מזה, גם אם לא יוכתר בסופו של דבר ליו"ר העבודה, גבאי עשה מרוץ מדהים והחדיר לבית הקברות של העבודה משב רוח מרענן.

יחד עם גבאי מתמודדים על העלייה לסיבוב השני אראל מרגלית, יצחק הרצוג ועמר בר־לב. הסקרים מסמנים את הרצוג ומרגלית כבעלי סיכויים עדיפים על בר־לב, שהוא מועמד ראוי לכשעצמו. אראל מרגלית הוא תעלומה בעיני. אם ועדת איתור מקצועית הייתה בוחרת יו"ר לעבודה, התפקיד היה נופל בחיקו של מרגלית כפרי בשל. הוא נראה כמו פוסטר של מועמד אמריקאי, הוא סיפור הצלחה מהדהד, הוא מולטי־מיליונר הייטק שכל חייו בנה והקים ויצר מקומות עבודה ומה לא, אבל איכשהו כל הדברים האלה לא באים לידי ביטוי בקריירה הלא מבריקה שלו במפלגת העבודה. מרגלית התקנא כנראה בקמפיין של דונלד טראמפ כשהחליט לפרוץ בכוח למרכז הזירה עם ה"קיבינימט" המפורסם, ועדיין אין המראה. אנשיו משוכנעים שהוא זה שיעלה לסיבוב השני. זה טעון הוכחה.

הסוס השחור של המרוץ הוא האיש שאף אחד לא ספר לפני כמה שבועות, הלוא הוא היו"ר המכהן של העבודה יצחק (בוז'י) הרצוג. בגלגול הקודם היה בוז'י נמלה. אתה דורך עליה, בועט בה, לא שם לב אליה, אבל בסוף היא מגיעה לאן שהיא רוצה להגיע, ועל גבה מטען השוקל פי כמה ממנה. בוז'י הוא עסקן מפלגתי בחסד עליון, אדם שאינו זקוק למנוחה ומסוגל להימצא בבר מצווה ביקנעם, בחוג בית בכפר סבא וב"שבתרבות" בבאר שבע בו־זמנית. הוא איש ביצוע מעולה והיה שר מצוין, אבל איכשהו תמיד חסר לו גרוש ללירה. כשהתייצב מול אתגר חייו בבחירות האחרונות, קרס. הוא את נתניהו כבר לא ינצח.
היתרון הענק של הרצוג היא העובדה שאי אפשר לשנוא אותו. בוז'י הוא הפוליטיקאי הכי פחות שנוא בעולם. הוא פשוט אדם חמוד. הקמפיין הנוכחי שלו מבוסס על חולשתו. תצביעו הרצוג, הוא אומר, ואני כבר אקים גוש ואדאג שמישהו יבוא וייקח את זה ממני. למישהו הזה קוראים, כנראה, אהוד ברק. מקורביו של הרצוג דאגו אתמול להדגיש: "הגוש שבוז'י מדבר עליו, הוא האופציה היחידה. אם לא יהיה גוש, לא תהיה מפלגה. היא תתפרק ותתמוסס וזה יקרה מהר מכפי שאנשים סבורים. רק הרצוג יכול להציל אותה".

לחבורה הזאת אפשר בהחלט להוסיף את ציפי לבני. היא פוגשת את ברק לא מעט לאחרונה. לבני הבהירה בשיחות סגורות כי מבחינתה התנאי להמשך השותפות עם העבודה הוא הקמת "הגוש" המיתולוגי, ומכיוון שרק הרצוג מדבר על הגוש, אז הרצוג הוא האיש שלה. לבני מתכוונת לפתוח אחרי הפריימריז קמפיין ציבורי נרחב ליצירת אותו גוש מדובר. התנאי: פריימריז פתוחים. איל ארד הוא האיש שינהל את הקמפיין הזה. הבעיה היא שהפרטנר המשמעותי המרכזי לאותו גוש אינו רלוונטי. יאיר לפיד בורח מהחבורה הזאת של מפלגת העבודה כמו ממגפה. הוא בכלל בימין. מבחינת לפיד, אין גוש אחד, יש שניים. גוש עציון, וגוש אמונים.


רוחות הצפון

בעודנו מתקוטטים על שלמות העם היהודי, שחרור אסיר ובחירת מועמד בעבודה, הולכת החזית הצפונית ומתחממת. ישראל ניהלה בשבוע שעבר מלחמת עצבים עם חיזבאללה, באמצעות נאומיהם של הרמטכ"ל, מפקד חיל האוויר וראש אמ"ן בכנס הרצליה. גם נסראללה לא ידוע כמי שטומן את לשונו בצלחת. תחילתה של בניית חומה על הקו הכחול בשבועות הקרובים בגזרה המערבית של הגבול ובאזור מטולה אמורה לחמם את העניינים עוד יותר. בעיקרון אין לאף אחד מהצדדים אינטרס להיכנס בקיץ הזה לעוד סבב לחימה. הבעיה היא שהעקרונות הללו מתמוססים במהירות כשהדברים מתחילים להשתבש, ובמזרח התיכון כל מה שעלול להשתבש - משתבש.

הקאזוס בלי האמיתי של ישראל בלבנון הוא הקמתם של מפעלים לייצור טילים ורקטות בטכנולוגיה איראנית בלבנון. ישראל לא תחיה עם מציאות כזו, שבה לא יידרש החיזבאללה להוביל את הנשק הזה בשיירות מדמשק, כשהוא נתון לחסדי חיל האוויר הישראלי. עד כמה תהיה ישראל נחושה למנוע מהלך כזה, נגלה בהמשך. בפיקוד הצפון יש תוכנית מגירה לפינוי נרחב של יישובי גדר במקרה של התלקחות מול חיזבאללה, אך המאמץ הישראלי הנוכחי הוא לגייס את ממשל טראמפ כדי לנסות להרחיק את האיראנים מהגדרות ולרסן את חיזבאללה.

הבעיה היא שהמציאות במזרח התיכון סבוכה כל כך עד כי אי אפשר לברור בין עמית לטורף, בין אויב לבעל ברית. הכל אד הוק. הסיפור המוזר ביותר הוא עם צבא לבנון. האמריקאים רואים בצבא לבנון גורם חיובי, לאור מלחמתו בדאע"ש בצפון. לכן הם מחמשים את צבא לבנון בנשק ובטכנולוגיה מתקדמים. הבעיה היא, שבעוד צבא לבנון משתף פעולה עם האמריקאים בצפון, בדרום הוא משתף פעולה עם חיזבאללה. ישראל עלולה לגלות את הנשק האמריקאי שמסופק לצבא לבנון מופעל נגדה במלחמת לבנון השלישית.

על הרקע הזה, בכירים בצה"ל כמעט יצאו במחולות כשנשיא לבנון מישל עאון הצהיר לא מזמן שחיזבאללה הוא המשכו של צבא לבנון. הזהות הזאת בין חיזבאללה לצבא הריבוני של לבנון שיחקה לידיה של ישראל, שתשאף - יש להניח - לפגוע בסיבוב הבא אנושות בתשתיות הלבנוניות, בניגוד למה שעשתה במלחמת לבנון השנייה. עכשיו, יש לנו גושפנקה רשמית לכך. כל מה שחסר זה הניצוץ.

bencaspit5@gmail.com