מה אתם יודעים על מה שהילדים שלכם רואים בטלוויזיה? השבוע חברתי נכנסה הביתה בדיוק כשהבת שלה, שסיימה כיתה ג', צפתה בתוכנית "הבנים והבנות" בערוץ הילדים.



מדובר בתוכנית ריאליטי לבני הנעורים, שהיא מין שילוב של "האח הגדול" ו"הישרדות", רק בלי התככים ועם יותר פרגון וקבלה. בקטע שבו צפתה הילדה, נערה יפה בשיער חלק וארוך הציגה את עצמה כמי שהחליטה לעבור תהליך לשינוי מין כבר בגיל 11, וקיבלה הורמונים כבר בגיל 13. למעשה היא הראשונה בארץ שאישרו לה לקבל הורמונים לפני גיל 16.



נעזוב רגע את עצם העובדה שיש ילד שעוד לפני שהנפש שלו התגבשה, לפני שגופו חווה את גיל ההתבגרות ואת ההתעוררות המינית, אישרו לו הרופאים לשנות את זהותו המינית. אני לא נכנסת לסיפור האישי, שהוא מן הסתם מורכב וכאמור אישי. אבל למה ילדה בכיתה ג' שצופה בטלוויזיה צריכה להיחשף לאפשרות לשינוי מין בגיל הזה? ולמה מציגים זאת כדבר הכי נורמלי שילד יכול לעשות? האם אין פה כפייה של ערכים ליברליים קיצוניים מאוד על הילדים התמימים שצופים בערוץ?



זה מה שכתבה לי חברתי: "האם הערוץ היה מעודד השתתפות של ילדה שהגדילה חזה בגיל 11? האם הערוץ היה מעודד חשיפת סיפור של ילד שעבר ניתוח אף עוד לפני שפניו התעצבו סופית, ועכשיו עם האף המנותח הוא שלם יותר? אולי הם צריכים לחלום על ניתוח כזה בגיל 8 או 7? כי גם ילדים בגיל הזה רואים את 'הבנים והבנות'.



"כשבחרתי לאפשר לבתי להיחשף לערוץ הילדים (לחזור על זה שוב? 'הילדים'), יצאתי מנקודת הנחה שהערוץ מבין מהו המושג 'ילדים', ולוקח אחריות עצומה על עצמו כשהוא נוטל לעצמו את השם הזה. לא בחרתי להעניק לערוץ את זכות ההחלטה על ילדתי. הוא חמס אותה בדחיפת תכנים נסתרת ואגבית לכאורה. זה שם, זה לגיטימי, זה טבעי, תפנימו, תקבלו, תגדלו לתוך זה ועם זה. כך אנו החלטנו שנכון לכולכם וכבר בגיל זה.


"זו לא הדרך שבה מנהלים דיון מעמיק וחשוב על סוגיה הדורשת חשיבה מורכבת. כך מעבירים מסרים בעייתיים ושנויים במחלוקת בגיל הלא נכון, בלי שיש להם יכולת וכלים להתמודד עם הנושא".



באותו יום הלכתי עם בתי לחנות בגדים של רשת מוכרת. בעודנו ממתינות בתור לשלם, כשלפנינו שני חרדים, נאלצנו כולנו לצפות במסך ענק מאחורי הקופות בקליפ שרץ שוב ושוב ובו מצולמות נערות צעירות בפוזות פתייניות, ובצילומי תקריב שלהן מתפשטות. מיותר לציין שהרגשנו שהכריחו אותנו לראות משהו שלא בחרנו בו.



בשני המקרים מדובר בכפייה חילונית ליברלית קיצונית במרחב הציבורי. לא יכולתי שלא לחשוב על הדיון שנערך בשבועיים האחרונים על "הדתה". נכון שמדובר במקרים האלה במקומות מסחריים פרטיים, אבל במלחמת התרבות שנוצרה כאן יש שני צדדים, והצד הליברלי שזועק "כפייה!" לא רואה את הדבשת של עצמו.



הדתיים שאתם מכירים



בואו נדבר רגע על ליברליות. ליברליות היא האידאולוגיה השלטת במדינות המערב המפותחות, ולא סתם. זהו ערך חשוב שקידם את העולם, והוא עובד טוב גם בחברות מסחריות.



אבל ליברליות היא רק פלטפורמה. כשלעצמה היא דומה למסך הטלפון החכם: לוח חלק שאין בו כל תוכן, ושנועד לאפשר קיומם במקביל של תכנים שונים זה מזה. אדם שרואה בליברליות תוכן מספק, גוזר על עצמו להיות לוח חלק ותו לא. ואקום. ואל הוואקום הזה ייכנסו גורמים שונים. בראש ובראשונה החברות המסחריות והתכנים הרדודים שלהן ואחריהן כל מי שיכולים לספק תוכן נדרש.



לצערנו, בישראל אין מספיק אנשים לא דתיים שיכולים לספק את התוכן הנדרש, שהוא בראש ובראשונה זהות. כלומר לדעת מי אנחנו ומה אנחנו עושים פה. הפחד מ"הדתה" או מכל דבר שקשור ליהדות כל כך גדול, עד שיש לאנשים מחסום של ממש שמונע מהם להכיר את השורשים שלהם.


המחסום הזה מביא לבורות ולניכור מצערים. כך יוצא שתלמידים שמסיימים 12 שנות לימוד לא מכירים את המורשת שלהם, לא יודעים מה זה שליח ציבור, מה זה בין המצרים, או מה זה מחזור. לומדים ספרות עברית בלי להכיר את השורשים היהודיים שלה. מכירים סיפורי זן אבל חלילה לא את הסיפור "יוסף מוקיר שבת".



וגם המורים לא יודעים. אז מה עושים המנהלים? פונים לדתיים שהם מכירים: המורה לספורט הופך למורה לתרבות יהודית ישראלית רק כי יש לו כיפה, והמורה לאנגלית תלמד גם על החגים כי היא מסורתית. למה המורים הלא דתיים "מפקירים" את הזירה? מדוע לא לאפשר למורים למקצוע "תרבות יהודית ישראלית" (שקיים הרבה לפני שנפתלי בנט התמנה לשר החינוך) ללמוד את תחום הדעת הזה במכללה להוראה, בדיוק כמו שלומדים מתמטיקה או אנגלית?



אם החברה החילונית רוצה להיות עגלה מלאה גם בתחום המורשת, עליה להפסיק לפחד לגעת במקורות יהודיים. כתוב בתלמוד: תורה מונחת בקרן זווית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמד. בואו ותלמדו! המלחמה האמיתית של הגופים החילוניים לא צריכה להיות מלחמת אנטי למי שנכנסים אל הוואקום, אלא מלחמה ליצירת תוכן. גיבוש של זהות שנשענת על המורשת כפי שהם רואים אותה.



אגב, זה לא שאין בכלל תוכן יהודי־חילוני. מגמות מחשבת ישראל בבתי ספר ממלכתיים הולכות וצוברות תאוצה, ועולם ההתחדשות היהודית, שרואה ביהדות כר ללמידה, מלא באנשים חכמים וטובים. אבל הם עדיין מעטים ועסוקים מדי במלחמות פוליטיות.



האם מלחמת התרבות הזאת מחויבת המציאות? ממש לא. למשורר אברהם שלונסקי, למשל, היה קשר מיוחד עם מנחם־מנדל שניאורסון, הרבי מלובביץ'. הם גדלו זה לצד זה באוקראינה ולמדו יחד בחיידר. כשבגרו, שלונסקי עבר לגימנסיה ושניאורסון המשיך בלימודיו בישיבה, אבל השניים שמרו על קשר.



כשנפגשו בשנות ה־30 בפריז, הציע הרבי: אני אלך איתך אל מפגשי האמנות שלכם, ואתה תלך איתי לבית כנסת בערב שבת. בהמשך הם החליפו מכתבים, וכששלח שלונסקי לרבי מלובביץ' את ספרי השירה שלו, כתב לו הרבי על הידידות, על האהבה ביניהם ועל כך שיש בכתביו שאר רוח. וזה העיקר: כבוד הדדי, ידע משותף ושאר רוח. רק לא ואקום.



tguvot@maariv.co.il