אישה בארצנו שמגיעה לסוף שנות ה־20 של חייה כשאין באמתחתה ילדים היא בצרות. למרבה הצער, אותה גברת תמצא עצמה חיש מהר מושלכת תחת מכבש שמופעל בידי שלל גורמים שכל דרישתם היא הריון ומיד. הדוחקים והלוחצים משתמשים בטכניקות סדורות ומוכרות, ביניהן הזעפת פנים מרירה שאחריה מגיעים משפטי מחץ קבועים. “תביאי ילדים. מהר. את לא נהיית צעירה יותר", פוקדות בחוסר סבלנות אמהות מודאגות על בנותיהן. “אני רוצה ממך נכד לפני שאלך", מטפטפות בטון מיסטי מתובל ברגשות אשם סבתות לנכדותיהן. “למה את מחכה?", מוסיפים עוברי אורח חטטנים.

מסה של עינויים פסיכולוגיים וחדירה עקבית לפרטיות הופכות לשגרת יומה של מי שלוקחת את הזמן. עיכוב מפאת קריירה נוסקת, קושי במציאת בן זוג או סתם תפיסת עולם אחרת לא מתקבלים על הדעת. הכל בטל במחי יד. אפילו אם מדובר בפרסונה מכובדה שהגיעה לטופ של הטופ: מנכ"לית, יזמת, אקדמאית שהרעידה את העולם. זה לא מספיק. בעבר סיפרה לי מרואיינת נודעת, שעשתה חיל בחייה המקצועיים אבל התמהמהה בהליך הבאת הצאצאים לעולם, שבסביבתה רואים בה מוצר פגום. לא פחות. כל עוד אין בייבי באופק אנשים מביטים בעיניה במבט שמשולבים בו תוכחה ורחמים.

וזה לא נגמר שם. היום אין די בתינוק אחד. מצוות פרו ורבו תופרת יפה את סדר היום. בלי הבדל, מוצא ואוריינטציה פוליטית. הטרנד הנוכחי הוא להתחתן מוקדם ולהביא לעולם ארבעה ילדים ומעלה. זה מתויג כסמל סטטוס.

לנשים שאינן מוכנות להיסחף בזרם, שמבקשות להמתין לפני שהן נכנסות לאתגר הגדול, הנה לכן בשורה עם ניחוח סולידרי: אתן לא לבד. גם גברים מזדקנים שכמותי, חסרי ילדים, נתונים להלחצה יומיומית. נכון לעכשיו, כמעט כל שיחה משפחתית שאני חווה מתחילה בסדרת שאלות שבקצה שלה עומד בירור באשר לפשר העיכוב. לא משנה באיזה נועם אסביר ואנמק שהכל עתיד לבוא בזמן טוב ומתאים, שום דבר לא עובד. כמו תקליט שבור המנטרה חוזרת: “למה מחכים?", “למה לא מנסים?", “קרה משהו?".

באופן קבוע וללא מעצור, הרגלי המיטה והאון המיני שלי נתונים לבדיקה מדוקדקת. בתום הבחינה מגיעים למסקנות ומחפשים אשמים. מי אחראי למחדל? מי נתן את ההוראה? אני? היא? וכמובן, בל נשכח את המשל השחוק מכל - האב המבוגר וכאבי הגב. “רוצה להיות אבא זקן? בגיל 60 תרדוף אחרי ילד ותקום בארבע בבוקר?".

האמת, לא. אבל גם כשהייתי בן 22 התפריט המדובר לא נראה לי כמו מציאה דה לוקס. ואם לא די באלה, מתווספות לחגיגה כתבות פסימיות ומבהילות שמתפרסמות בשצף קצף לאחרונה ובהן מודיעים על ירידה דרסטית באיכות הזרע לצד עלייה חריגה במספר העקרים במאה ה־21.

לאותם מסמכים נלווית בדרך כלל סדרת הוראות מאיימות שמנסות להבהיר לנו איך להקטין את הסיכונים האפשריים. למען הגדלת הסיכוי שלי להביא ילד לעולם אני מרחיק את המחשב הנייד מהמפשעה קילומטרים רבים ומביט באימה בכל פעם שמכשירים סלולריים מתקרבים לאזורים אסטרטגיים נבחרים בגופי. גם תחביב האגרוף שלי נפגע, וכעת אני נכנס לזירת הקרבות עם מעין טיטול פלסטי גדול שמגן על מה שצריך לשמור והופך אותי בן רגע מחיה רושפת לדוד חביב עם האגיס ענקי.

ויש עוד, מעבר לקרינה, לזיהום ולתחלואי המודרנה. מכתבה נוספת הבנתי שהזרעונים של אנשים בגילי סובלים מעייפות ואינם מזנקים כבעבר לעבר היעד. לשווא חיפשתי ברשת תרגילים מתאימים שישפרו את הכושר הלקוי שאליו נקלעו החברים החשובים. ולכל הרוחות, מה זה “עייפים"? מי ישמע, כמה הם עובדים? עוד רגע יבקשו להתאגד בהסתדרות ואז בכלל יבוא הקץ על שושלת אתגר. אבל החשש הגדול מכל הוא כדורי הפרופסיה שאליהם התמכרתי. בשלבים אלה של חיי אני נדרש להכריע אם עדיפה בעיני קרקפת מלאה או תינוק צווחן שימרר את לילותי. בכל בוקר אני מביט על שערותי בצער מתוך ידיעה שאלו הימים האחרונים שלנו יחד.

תגידו, ילדים זה כזה גליק? זה שווה את הבלגן? בסוף הם זועקים בלילות, שותים כסף לפי גלון ובבגרותם שוכחים מי גידל אותם. ובכלל, העולם זקוק לעוד אחד כמוני? לא בטוח. אבל אני מניח שלמרות קולות המחאה הפנימיים, בקרוב אשבר, ואז, אחרי צעקות וחבטות בחדר הלידה, אספר לכולם שאבהות היא החוויה הנפלאה ביותר בחיים ואיך שעולמי התהפך וכולי וכולי, ואביט בגברים שטרם הביאו לעולם ילד ואומר להם כאחרון המדרבנים, “נו, למה אתה מחכה?".