1 במוצאי שבת, 14.7.2012, הפגינה קבוצת אנשים ברחוב קפלן 5 בתל אביב, מול בית העיתונאים במלאת שנה למחאה החברתית הגדולה של 2011. אחד ממשתתפי ההפגנה היה יונתן סהר, שסיפר כי עמד ליד המפגינים ואז הבחין שאחד מהם אוחז במשהו בוער בידו, שופך על עצמו בקבוק דלק ומצית את עצמו. איציק אלרוב, יוזם מחאת הקוטג' שגם הוא היה בקרבת המפגינים, סיפר: "הייתי מטר ממנו. בבת אחת פרצה להבה גדולה, ועוברים ושבים כיבו את האש באמצעות בקבוקי מים".

האיש שהצית את עצמו היה משה סילמן, בן 52. בחבילת הניירות שבאמצעותם הבעיר את האש היו כרוזים שהפיץ סילמן, בהם כתב: "מדינת ישראל גנבה אותי ושדדה אותי. השאירה אותי חסר כל".

המפגינים ברחוב קפלן 5 נותרו המומים כאשר אמבולנס פינה את האיש השרוף לבית החולים. ד"ר בני מייליק, רופא בכיר בכירורגיה פלסטית בבית החולים איכילוב, סיפר: "הגיע אלינו פצוע כוויות במצב קשה, ייצבנו אותו והעברנו אותו לחדר טראומה". המפגינים ברחוב קפלן נותרו בשוק. חלק מהם הקריא אל מגבר הקול את מכתבו של סילמן.

סילמן הועבר כשהוא מורדם ומונשם לבית החולים שיבא, שם לא הייתה מיטה פנויה במחלקת הכוויות, והוא אושפז בטיפול נמרץ. כשהתפנתה מיטה הוא הועבר למחלקת הכוויות, אבל אחרי ארבעה ימים גופו לא החזיק מעמד. הגבר שרצה לזעוק את זעקת הדפוקים והמדוכאים סבל מ–94% כוויות. מאמצי הרופאים להשאירו בחיים עלו בתוהו, מי שאמור היה להיות סמל המאבק החברתי של ישראל - נפטר.

2 ביום ראשון שעבר, חמש שנים אחרי כן, קראתי ברדיו לאזרחי ישראל לבוא לטקס אזכרה למשה סילמן. פניתי לשרים ולח"ככים החברתיים, לארגוני הנכים, לעיוורים ולסטודנטים להגיע לרחוב קפלן 5, לזכור ולא לשכוח את האיש שקיווה שבמעשהו הקיצוני יעורר מתרדמתם ומחוסר המעש שלהם את הגופים הממשלתיים שאמורים לעסוק בבעיות חברתיות קשות ובמצבם הדפוק של אלפי אזרחים ישראלים שהגיעו לסף ייאוש.

לא תליתי תקוות גדולות בקריאה הזו, אבל אז הגיעה אלי שיחת טלפון ממשה ס' אחר, משה סנדר, גם הוא מחיפה. סנדר, בשיחה קורעת לב, נתן לי ולמאזינים להבין ששום דבר לא השתנה. משה סילמן לא הצליח להזיז במעשהו שום דבר, ומותו היה לשווא. כדי שתבינו במה מדובר, הנה הדברים שאמר לי משה סנדר, בן גילו של סילמן בעת מותו:

"נתן, תקשיב, מדבר משה סנדר. לפני שבועיים נפלתי בבית (קולו מרוסק ושבור - נ"ז). מצאתי את עצמי עוד פעם מורדם ומונשם בבית חולים, עוד פעם קתטר. מנהל המחלקה החליט שהוא לא מוציא אותי הביתה עד שלא מביאים לי מכשיר ‘ביפאפ', שזה מכשיר הנשמה ללילה שאני חייב לישון איתו. הם רוצים ממני 20 אלף שקל פיקדון בצ'ק. אין לי צ'ק ואין לי חשבון בנק, ומצד שני הוא לא נותן לי ללכת הביתה בלי המכשיר.

"אני לא רוצה לחיות. אני רוצה למות בבריכה של ביבי נתניהו. אני בן 53, אבא לשלושה ילדים, בן אדם שעשה ארבע וחצי שנים צבא, בן אדם ששילם ביטוח לאומי כל החיים. בקיצור, החליטו להחתים אותי על שטר חוב. בסדר. נתנו לי את המכונה הזו, ‘ביפאפ', מכונה מפחידה. זה דוחס לך אוויר לריאות. לא הריאות עובדות, המכשיר עובד. באתי הביתה, הבית שלי מלוכלך, רק מהלכלוך אני יכול למות. אני לא רוצה לחיות, אני מפחד למות. אני רוצה שייתנו לי זריקה ויהרגו אותי. אני לא יכול יותר, אני רואה איך מתייחס אלינו ראש הממשלה, ואני עומד להשתגע, איך זה יכול להיות. עכשיו הוסיפו לי שתי תרופות על ה–15 שאני לוקח גם ככה. גם ככה אני לא קונה את התרופות כל חודש ובגלל זה אני מגיע עוד פעם לבית חולים, כי אתה לא יכול להכניס תרופות לבטן בלי להכניס קודם אשל, גבינה, לחם עם שניצל. בבית חולים לפחות יש אוכל מבושל, למרות שהוא תפל".

סנדר, בקול בוכים, מספר עוד פרטים קשים על מצבו המידרדר. יש לו 86% נכות רפואית והוא מבין שהוא לא יזכה לקצבה המיועדת לבעלי נכות קשה, כי חסרים לו 4% כדי להשלים ל–90%. "אין לי כוח להילחם. אני לא הולך לביטוח לאומי, כי אני לא הולך על הרגליים, הריאות שלי לא סוחבות אותי. הם מדברים על פעימות, דיברתי עם הרופא בבית חולים על פעימות, והוא אמר לי: 'אני לא יודע אם נותרה לך פעימה אחת'. מה לעשות, נתן? אני אומר לך את האמת, אני מפחד להתאבד, אני גר בבניין בן 22 קומות".

3 השיחה ארוכה, כואבת. אני נזכר במשה סילמן. היו לו משאיות, הייתה לו חברת שליחויות, הייתה לו דירה בבעלותו. שרשרת של עימותים בינו לבין השלטונות הובילה לעיקולים על רכושו ולהרס עסקיו, עד שהגיע להיות חסר כל. המאבק הנואש שלו בממסד גרם לו להידרדרות רפואית, עד שקיבל את הבומבה בצורת אירוע מוחי. סילמן איים בפני אנשי הוועדות של משרד השיכון ועמידר שהוא יעשה צעד של ייאוש וישרוף עצמו, הם לא התייחסו אליו ברצינות. המחאה החברתית עוררה בו זיק של תקווה, הוא התגורר באוהל מחאה על הכרמל בחיפה, הגיע להפגנות בתל אביב וכך גם הגיע לרחוב קפלן 5 עם הכרוזים שהכין ועם בקבוק דלק, ומימש את איומו.

יצא לי מספר פעמים לפגוש את סילמן. שמעתי ממנו על עוולות הממסד והוא כעס עלי, ולפעמים גם השתמש במילים בוטות: "אם היה לי הכוח שלך הייתי עושה מהפכה במדינה", נהג לומר. כשהייתי עונה לו שאין לי כוח והבריאות שלי לא משהו, ואני לא מאמין שבישראל אפשר לעשות מהפכה, היה נפטר ממני ב"אתה זבל כמו כולם".

סילמן היה אדם מיואש. הוא הידרדר מבחינה כלכלית, בריאותית ומנטלית, והגיע למצב של "טוטאל לוס", אבל אף אחד לא ייקח ממנו את אומץ לבו, ואף על פי שאני חרד מהמחשבה שעוד מישהו ישרוף עצמו למוות, איני יכול שלא להצדיע לו על אומץ לבו, שגרם לו לעשות מעשה קיצוני בתקווה להזיז את המערכת ולגרום לשינוי חברתי, על מנת שאנשים לא יגיעו למצב המייאש שאליו הגיע.

4 ביום ראשון הגעתי עם הצלמת החברתית שלומית כרמלי והוגה הדעות והמשורר יהודה עתי לרחוב קפלן 5, בדיוק בשעה 19:00. היינו היחידים. אחרי כמה דקות הגיע טפטוף של אנשים. אחת הפעילות החברתיות ניקתה את השלט לזכרו של סילמן. שאלתי עוברים ושבים (בערך 15) אם הם יודעים מי היה משה סילמן. הם הביטו עלי כמו על נודניק משוגע.

בשעה 19:30 ספרתי 28 אנשים שהגיעו לכבד את זכרו של סילמן, ששרף עצמו למען המחאה–המהפכה החברתית. חברי הכנסת סתיו שפיר ואיציק שמולי לא הגיעו, באופן מפתיע גם דפני ליף לא באה. ח"ככים ושרים חברתיים עלק - לא הגיעו. לא היו אמנים או ציירים או משוררים מהפכנים, אש המהפכה לא ניצתה בקפלן 5, חמש שנים אחרי שמשה סילמן הקריב את חייו למענה. יהי זכרו ברוך וקללה על ראשם של אלו שהביאו אותו לעשות את המעשה.

נ.ב.

ביום שני צלצל אלי משה סנדר פעם נוספת. בעקבות השיחה בינינו חלו כמה שינויים שעודדו את רוחו ושיפרו במעט את מצבו. כנראה שלא כולם מנוולים בממסד הישראלי.