"מה זה, ליאור, איך ירדת ככה?״, שואלים אנשים שפוגשים אותי ומבחינים במשקל שהשלתי מעלי. האמת, אני מסביר, זה היה די פשוט, הפסקתי לקחת את אחת התרופות. מדי יום אני לוקח ערימת תרופות. לכל תרופה תפקיד שונה: שיפור מצב הרוח, נטרול החרדה, מיגור הדיכאון. התרופות עובדות, ספק אם הייתי יכול לתפקד כמו בן אדם סמי־נורמלי בלעדיהן.

הבעיה היא שכל התרופות האלו מגיעות יד ביד עם תופעות לוואי אכזריות, שמשפיעות בין היתר על המשקל. זו אחת מנקודות התורפה הגדולות ביותר של התרופות הפסיכיאטריות, במיוחד האנטי־דיכאוניות. כמעט כולן פוגעות בשמירה על המשקל. חלקן גורמות להתקפי אכילה בלתי נשלטים באמצע הלילה וחלקן פשוט מחבלות במנגנון המטבוליזם. לעתים יש תחושה שאתה עושה עסקה עם השטן - תקבל נחת ובתמורה תיתן את המראה שלך.

אבל האמת היא, לא נעים להגיד, שזה לא רק המראה. יש עוד אזור רגיש שהתרופות הפסיכיאטריות נוהגות להשתלט עליו: המפשעה. על הנחת אתה משלם מחיר גם במכנסיים.

לפני כמה שנים, כשהחלפתי קופת חולים ונפגשתי לראשונה עם רופא המשפחה החדש שלי, הוא הציע לי בדיוק בגלל זה מרשם לוויאגרה. ״תראה״, הוא אמר לי, ״אני רואה שאתה לוקח הרבה כדורים יומיומיים שיש להם תופעות לוואי רציניות. אם אתה רוצה, אני יכול לרשום לך משהו שיעזור לך במיטה״.

״מה זאת אומרת שיעזור לי במיטה? משהו לשינה?״

״לא״, אמר הרופא, ״משהו שיעזור לך בפעילות אחרת שעושים במיטה״.

״מה, צפייה בטלוויזיה?״.

״לא זה״, אמר הרופא, ״משהו שונה, משהו שקשור לתפקוד המיני שלך״.

״הא, אוקיי״, אמרתי לו. ״טוב, יאללה, ניקח, אני לעולם לא מסרב לכדור שמוצע לי. זה חינוך שקיבלתי מהבית״.

"אל תיכנס לפאניקה"

באותו הזמן ניהלתי מערכת יחסים לא מחייבת עם אישה נפלאה שמאוד אהבה אותי על אף הליקויים הטכניים שהכדורים גרמו לי. סיפרתי לה על פריצת הדרך שהייתה לי עם רופא המשפחה. ״בטוח שאתה רוצה לקחת את זה?״, היא שאלה. ״גם אם אני לא בטוח, זה לא משנה, כי כבר לקחתי את זה לפני חצי שעה״, אמרתי, והרגשתי איך גל חום משונה מציף אותי.

מרגע לרגע זה רק החמיר. הרגשתי שעננה של אש עוטפת אותי מכל הכיוונים. הלכתי לשירותים, הבטתי בעצמי וראיתי שאני אדום כאילו סיימתי ריצת מרתון. כמו כן, התחלתי לחוש בכאב שהלך והשתלט על ראשי עד כדי כך שהתחלתי להתיז מים על פרצופי.

במקביל התחלתי לחוש דפיקות לב מואצות. נזכרתי בתוכנית האהובה עלי בטלוויזיה, ״תעופה בחקירה״, ובסצינות המשוחזרות שבהן צמד הטייסים נמצא בקוקפיט ולוח המחוונים מצפצף ומציג להם אזהרות על עוד מערכת שכשלה. והם, הטייסים, נכנסים לפאניקה מוחלטת.

כשחזרתי לחדר השינה ראיתי שמערכת היחסים הלא מחייבת חיכתה לי על המיטה בתנוחה קרבית. רציתי להסביר לה את המצב. שהכדור עובד, ללא

ספק, אבל זה לא כל כך משנה, כי תופעות הלוואי שלו כה עזות שאין סיכוי שאצליח לתפקד. בגלל גלי החום, כאב הראש ודפיקות הלב לא הצלחתי להוציא מילה. פשוט ברחתי, הורדתי בגדים ונכנסתי לאמבטיה קרה שמילאתי לעצמי. האמבטיה לא כל כך עזרה והתחלתי לצרוח. מערכת היחסים התייצבה מיד וניסתה להרגיע: ״אל תיכנס לפאניקה״.

״אני לא בפאניקה״, אמרתי. ״מעולה, אז למה אתה רוצה ללכת למיון?״.

״טוב, נו, אני בפאניקה, תזמיני אמבולנס״.

״אמבולנס יקר, בוא ניקח מונית״.

הסכמתי איתה. ״צודקת, באמת יקר, וגם הכדור הזה, אין לך מושג כמה הוא עלה״. למרות המצב, עדיין נשאר בי היגיון פיננסי. יום יבוא, וכשאהיה שר האוצר ואשא את הנאום הראשון שלי לאחר ההשבעה לתפקיד, זה בדיוק מה שאגיד: ״אפילו במצבים הקשים ביותר, כשלקחתי 80 מ״ג ויאגרה והגוף שלי הפך לטיל בליסטי, לרגע לא שכחתי את המיתון ואת יוקר המחיה״.

"לא רוצה עוד כדורים"

האחיות במיון לא יכלו שלא לצחקק כשראו אותי ושמעו מהי הסיבה שבגללה הגעתי. גם הרופא שהגיע לטפל בי לא יכול היה להסתיר את החיוך הקטן כשסיפרתי לו על מסע הייסורים שעברתי מאז נטלתי את הכדור הארור לפני ארבע שעות. הוא חיבר אותי לאינפוזיה ונתן לי כדורים.

״לא, דוקטור, אני לא רוצה עוד כדורים, אני לא מעוניין בעוד תופעות לוואי״, אמרתי לו וגוללתי בפניו את הביוגרפיה הפרמקולוגית שלי מגיל 20, אז התחלתי לקבל תרופות אנטי־דיכאוניות. ״אתה מבין, אני לא יודע מה זה לא לקחת כדורים, ולפעמים אני שואל את עצמי מי זה הבן אדם שנמצא מתחת לשכבות תופעות הלוואי, מי זה הליאור הזה. אני שואל את עצמי איזה בן אדם הייתי בלי הכדורים ותופעות הלוואי האכזריות״.

אבל כשסיימתי את המשפט ראיתי שהרופא כבר נעלם. נותרתי לבד. חשבתי לעצמי: ״מי אני? מה אני? תמהיל של תופעות לוואי וזקפה נצחית״. המחשבה הזו הכניסה אותי לעצבות קיומית, והמחשבה הבאה שלי הייתה שעלי לבקש מהפסיכיאטר שלי להגדיל את המינון של התרופות האנטי–דיכאוניות שאני לוקח, בשביל לנצח את העצבות הקיומית הזו.