היה זה ארכימדס שיצא בריצה מאמבט ציבורי אל הרחוב כשהוא עירום, וצועק “יוריקה!", שזה ביוונית “מצאתי", כשהבין את משמעותו של חוק הציפה. ועם הארה נרגשת דומה ובמרחק של אלפי שנים מאוחר יותר, ישבה אישה ברכבת ישראל בקו תל אביב־ירושלים, הביטה מעלה וראתה שאין בנמצא שקעי חשמל, ואז הבינה שאין מצב שהאדם המודרני יכול להתקיים ללא נקב נוסף בגוף, שקע USB. “א־הא!" צעקתי, לתשומת לבה של האבולוציה.

וזה, ידידי, מה שאני אוהבת לכנות פרופורציות. מילה נכחדת בז'רגון המילים המעודכן בעידן המודרני הנגיש והמפנק. באמת שיש קסם בנסיעה ברכבת בקו שמלכתחילה מוגדר כתיירותי בלבד ולא פרקטי באופן ממשי, ולו רק כדי להבין שקצת ירדנו מהפסים ברמה האישית. יכול להיות שהתפנקתי, הרגילו אותי לרכבות קומתיים עם שקעים צמודים מעל הראש, לאוטובוסים שפועלים על חשמל ויש בהם ווי־פיי ואפילו תקע, או בשמו השני שקע למטען (מבלבלת בין השניים, כמו חלבון וחלמון), ובכלל לנוחות המודרנית הזאת שמנסה לעשות הכל רק כדי שלא נרים את ראשנו חלילה מהסלולרי. והנה ברכבת ישראל, בקו תל אביב־עיר הבירה, החליטו לעשות לנו דווקא. חלילה לא במובן הרע, אלא עם קצת “חינוך מחדש" שיחזיר אותנו למסילה האנושית הנורמלית של בני אנוש שמצליחים לתקשר זה עם חברו, וזו עם הנוף הנשקף מהחלון לפחות עד שהמסך יפריד ביניהם.

אני לחלוטין לא עושה פה פרסומת לכלי התחבורה הנחמד אך המקרטע הזה, ובוודאי שלא קיבלתי נסיעה בחינם אלא שילמתי במיטב כספי. 20 שקל לכל כיוון. מוזמנים לבדוק את כרטיס הרב־קו שלי, שאותו איבדתי לפחות שלוש פעמים ושיקרתי שגנבו לי, כי ככה זה כשיש יותר מדי כרטיסים בארנק. שמתי לב שככל שהטכנולוגיה מתקדמת, כך גם חיינו הופכים להיות כרטיס חבר אחד גדול. אז עזבו את מועדוני הלקוחות שהפכו להיות אלקטרוניים דרך האי־מייל, אבל מה נסגר עם כל התעודות החכמות הללו שמרכזות כרטיסים על גבי כרטיסים עם כל פרטייך האישיים, ובסופו של דבר גומרים כמו הססמאות המסובכות שאמורות להנגיש לנו מידע בלחיצת כפתור. אף אחד לא זוכר איפה הוא רשם, מה הוא כתב או למה זה שייך, ולמה לעזאזל תמיד צריך אות גדולה.

אבל סטיתי מהנושא, מזל שזה לא קרה לרכבת. הדרך ההררית הירוקה המופלאה שעוברת בקו הרכבת בין בית שמש מזרחה, גרמה לי לתהות מה חלילה היה קורה אילו הנ"ל סטתה מהמסלול מסיבה כלשהי אל התהום או מה קורה אם יש לפתע איזו תקלה מופלאה באמצע שום מקום. אבל לא בחרדות המצויות שלי עוסק הטור הזה, אלא בהבנה שהרכבת המיושנת החד־קומתית, ללא שקעי החשמל, הצליחה לתת לי שיעור גדול בסבלנות ובפרופורציות, וקצת להחזיר אותי למסלול רגוע של חיים אחרי שכמעט איבדתי עשתונות בסיר הלחץ המכונה: אינטראקציה עם בני אדם בחום יולי־אוגוסט.

איפשהו באזור רמלה גיליתי שהטלפון עומד על 56% סוללה בלבד. לפי החישוב שלי, שעה וחצי של נסיעה והרבה רשתות חברתיות והנה שרירי הלסת שלי מתהדקים ומתחילים לתופף בעוצמה ברקות. אין לי סוללה. הרי מלכתחילה בחרתי את הדרך הארוכה לירושלים כדי לעשות טיול של בוקר לפני יום עבודה עמוס בעיר שחוברה לה יחדיו, וגם כי רכבת היא כלי התחבורה היחיד שאני מסוגלת לנמנם בו בשקט ובלי בחילה. זה היה הלחץ, לא ממה שעלול לקרות לי בשכונה המפוקפקת שבחרתי לבקר בה כדי למצוא סיפור טוב לעיתון, אלא יותר בכיוון של מה יקרה אם אשאר ללא טלפון זמין, מייל, וואטסאפ ויו־טיוב באוזניים עד חמש אחר הצוהריים.

ואז הגיע “מפגש הרכבות", כדברי הכרוז הדרמטי שהכריז על עצירה לא צפויה, אך זמנית. נשמתי לרווחה. “זמנית" היא מילה מנחמת, לפחות לא נתקענו. אני מודה ש"מפגש רכבות" הוא צמד מילים שנתקלתי בו לאחרונה אולי בספרים של שרלוט ברונטה בהקשר רומנטי נוסח ג'יין אייר ומר רוצ'סטר. מה כבר יכול להיות רע ב"מפגש רכבות"? מקסימום ייצא לי מזה דייט רומנטי.

מפגש הרכבות הבלתי צפוי, שנמשך 20 דקות תמימות ונדמה כנצח, עצר כדרכו של יקום עם חוש הומור בדיוק בחלקה הררית נטולת כל חיבור לעולם שבחוץ. על מסכי הסלולרי הופיע צמד המילים המצמית “אין קליטה". אחרי שלוש דקות של הכאה וטלטול אלימים של המכשירים, הידיים שנופפו הנוסעים לצדי הונחו בנחת על השולחן. זהו, הגיע הזמן שתיכנעו, בני אנוש, נשמע קול כריזה מדומה בראשינו. העיניים הורמו אט־אט למעלה. “וואו" חלפה אוושת קול חרישית, תראו איזה נוף יפה.